הריון מהאגדות

במהלך השנים האחרונות, צילומי הריון טבעיים ונאמנים למקור החליפו במעט את צילומי ההריון המבויימים בסטודיו, אנחנו רואים יותר ויותר נשים, לבושות בבגדים שלהן, מוצגות באופן טבעי וכמעט דוקומנטרי ובשלל לוקיישנים חיצוניים, וזאת במקום כנגד רקעי הסטודיו השחורים והלבנים.
גם אני משתדלת לצאת יותר החוצה לצילומים, לחוות משהו רך וקליל יותר, פחות מבויים ויותר טבעי.
אבל מידי פעם בפעם אני שמחה שיוצא לי להתקל בנשים שמחפשות משהו אחר לגמרי, משהו שהן בעצמן עוד לא ראו, רק בחלומות שלהן.
השיחה עם אפרת התחילה כמו שיחה רגילה בין צלמת הריון להריונית, השאלות הרגילות, ההסברים הרגילים וככל שהשיחה התקדמה והתחלנו להכיר האחת את השנייה מעט יותר הבנתי שעומדת מולי בחורה מיוחדת במינה.
אפרת כבר עשתה "וי" על צילומי הסטודיו הקלאסיים בהריון הראשון ולהריון השני חיפשה משהו אחר, משהו שאפילו אני עוד לא ידעתי שאני עומדת לצלם.. היה חשוב לאפרת לשלב את המשפחה היפה שלה בצילומים וכמאלפת כלבים והבעלים של "אילוף פראי" היא חיפשה דרך מיוחדת להדגיש את הזיקה שיש לה לתחום.
היא בחרה ליצור ביחד איתי זיכרון מדהים ומיוחד, כזה שישלב גם את ההריון שלה וגם את האהבה שלה לכלבים ולמקצוע האילוף.
"החלטתי לתפור שכמייה אדומה ולהצטלם עם שני כלבי אלסקן מלמוט ענקיים, זה אפשרי?" היא שאלה.
מיד נוצר בתוכי קולנפליקט.. הדבר הראשון שהרגשתי היה התרגשות מהעניין שצילומים כאלו עוררו בי, רגע לאחר מכן התחלתי מעט לחשוש.. כנראה שהיציאה מאיזור הנוחות שלי (צילומי ההריון הטבעיים) עוררה אצלי הרבה חששות, האם זה משהו שאני אוכל לצלם בהתאם לסגנון שלי? מי יהיה אחרי על ה"דוגמנים" החדשים שעל הסט? אני?? האם נספיק לצלם לפני שמחשיך?? מליון שאלות רצו לי בראש וכל התשובות שנתתי לעצמי היו "לא" , אבל לא עבר הרבה זמן ושמעתי את עצמי אומרת לאפרת בהתלהבות - "יו מדליק ברור שכן!!"
כנראה שההתרגשות שלי והעניין הרב שצילומים מהסוג הזה יצר אצלי עלה על כל מנגנון "הגנה" כזה או אחר.
יום הצילומים הגיע ואני עמדתי במקום בו קבענו להיפגש.
עדין במתח מבחינת שעות האור שנותרו לנו לצלם, הצצתי כל רגע אל עבר החניון ואז ראיתי אותם, זוג בהריון, תינוק מקסים וחמוד בעגלה וכלבת בורדר קולי יפהפיה.
התחלנו את הצילומים המשפחתיים ומשם עברנו לצילומי ההריון תוך כדי המתנה וציפייה לבואם של המודלים על ארבע.
קצת לפני השקיעה הם הגיעו, מהממים, יפים ו... גדולים!!
נתתי כמה הנחיות כלליות לגבי ההעמדה והמקום ומשם אפרת לקחה את את המושכות.
אני מורידה בפניה את הכובע על כך שהצליחה גם לארגן את הכלבים וגם להשתלט עליהם ובאותו זמן להצליח לספק מספר רב של העמדות ופוזיציות מעניינות. (ואיכשהו להיראות שלווה!)

כשאני עוברת על סט התמונות של אפרת אני מאוד שמחה שיצא לי לקחת חלק בזה, גם בגלל התוצאה היפה והמעניינת וגם בזכות השיעור הקטן שקיבלתי ביציאה מאיזורי הנוחות..

אני רוצה להוסיף תודה אישית מכל הלב לסמדר המדהימה שהגיעה עם דינקה וסילבר לצילומים, עברה מכשולים בדרכה (להקת ברווזים שובבים שקסמו במיוחד לכלבי הענק) ונתנה לנו יד חופשית ליצור בדיוק את הצילומים שחלמנו... תודה!

לעוד צילומים יפים ומרגשים היכנסו -http://www.grushkain.com/
ולמי שממש רוצה להישאר מעודכן בחבילות, מבצעים ותמונות מרגשות מוזמן להצטרף אלי לעמוד הפייסבוק - https://www.facebook.com/inbar.photo

סיפור סינדרלה... או כמו שאני אוהבת לקרוא לו - ליכלוכית

אני מסוג האנשים שנהיים אומללים מאוד בים, או בפיקניק, או בגן השעשועים או בכל מקום שיש בו לכלוך דביק, מגרד ולא נעים... או לפחות הייתי.
כאמא בראשית דרכה הייתי ממהרת לחטא כל דבר שבא במגע עם האויר בערך.. מוצצים, בקבוקים, חיתולי טטרה, נשכנים ואם היה אפשר הייתי שמחה לעקר גם כל יד שנוגעת בילד באופן כללי...
כיום אני כבר אמא עם וותק של שלוש וחצי שנים ומנוהלים תחתי שני ילדים שובבים אך מתוקים במיוחד..

אז מה אני אגיד לכם? נרגעתי... באיזה מקום לא ברור לאורך הדרך התחלתי לעגל פינות...
אם המוצץ נפל עם הגב למעלה (לא על הפטמה) זה בסדר לא לשטוף, אם הוא נפל על הפטמה אז זה בסדר לנקות רק במים כל עוד פרק הזמן שבו נגעה הפטמה ברצפה לא יעלה על 5 שניות (גם את זה עיגלתי מעלה מ3 שניות...)
מותר ללבוש שוב בגד שנלבש בבוקרו של אותו היום לאחר מנוחת הצהריים ולהישאר איתו עד שעות הערב (בהנחה והוא לא התלכלך מאוכל) והחוק האהוב עלי מכל... לא חייבים לטאטא את הבית כל יום...
ועוד ועוד חוקים והקלות... הרשימה באמת שארוכה.

אם ענבר של פעם היתה רואה את ענבר של היום וילדיה היא היתה מזדעזעת...
אמא שמצהירה בפומבי שאין לה בעיה שהילדים יתלכלכו מהאוכל, שהוא חלילה ילכלך גם את הבגדים (!!)
אין לה שום בעיה שישחקו בארגז חול (אפילו שיום לפני ירד גשם) ואין לה בעיה להוריד לגמרי את העטיפה של הארטיק הכי נזיל במדינת ישראל החמה... שיאכלו ויהנו, כפרה עליהם...

אבל מה שאני איפשרתי אתמול... הפתיע גם אותי!
כצלמת אני רגילה לתעד ילדים במצבים הכי מטופחים ונקיים שלהם, המשפחות מתלבשות במיטב מחלצותיהן, כולם מגיעים מעומלנים ומסורקים למשעי והדאגה הכללית התמידית בתחילת הצילומים היא שאף אחד לא יעשה תנועה מהירה מדי שמא יפול ויתלכלך...
גם אני, כשאני מצלמת את הילדים שלי בשבתות או בחגים דואגת בדיוק ככה.. בחיפוש אחר התמונה המושלמת.

אתמול ביקרנו בקיבוץ.. נסענו לבלות את חג העצמאות כיאה לזוג הורים ישראלים.
הילדים פתחו את היום בקפיצות על טרמפולינות וזלילה של ארטיקים וקרטיבים (שנשארו איתנו לכל אורך היום בדמות קווי לכלוך שחורים ודביקים לאורך הפנים שלהם)
לאחר מכן טיילנו ברגל (כן, כן, יחפים...) , עשינו "על האש" והתרוצצנו, צחקנו והשתוללנו באופן כללי.
לקראת סוף היום כבר יכולנו לראות את המסלול היומי... הדבק השחור מהארטיקים, הכתמים של מיץ התפוזים על הבגדים, שמן מנוקד בתבלינים מהשיפודים על כל הזרועות והידיים וחול/ בוץ/ אבק על כפות הרגליים היחפות אך המאושרות של הבליינים הקטנים.
למרות שהחלפנו לעמית את הבגדים (אחרי תאונה מצערת בינה לבין בקבוק מיץ התפוזים שנשפך כמעט בשלמותו על כל בגדי החג הלבנים ותכולים שלה...) היא מצידה, לא נחה לרגע ודאגה לתת את אותו הטיפול המסור שלה גם לבגדים (הלא כל כך לא קשורים אחד לשני) החדשים.

ישבתי בצד עם כוס קפה והסתכלתי עליהם... תחושת הגאווה פשוט גאתה בי ופרצה החוצה בדמות חיוך משוגע... הנה הם.. שני הילדים שלי שהגנתי על המוצצים שלהם בחירוף נפש מפני חיידקים, הילדים שלי... האישה שכשהיא מריחה את הריח של האלכו-ג'ל מתחילה לחשוב על להביא עוד ילד.. מלוכלכים, דביקים, מטונפים להחריד ומאושרים!!!!
לא תכננתי להוציא את המצלמה, בטח שלא כשעמית לובשת את מה שהיה עליה באותו רגע.. אבל כלום כבר לא עניין אותי.. הושבתי אותם על הרצפה המלוכלכת וצילמתי...

אז ככה נראית הגאווה שלי... יאללה!! רוצו לצלם את שלכם!!

בקרו אותי באתר שלי - http://www.grushkain.com

אהבתם? רוצים להישאר מעודכנים תמיד? מהרו לעשות לייק לעמוד הפייסבוק ולקבל את מיטב העדכונים, הטיפים והמבצעים החמים היישר מהסטודיו!!
http://www.facebook.com/inbar.photo

צילומי הריון של מפורסמות - DO'S AND DON'TS

כשאת מפורסמת ובמקרה גם בהריון, את יכולה לבנות על זה שבסוף ההריון תוכלי ליצור לעצמך אלבום שלם רק מתמונות הפפראצי, אבל מפורסמות רבות בוחרות לעשות צילומי הריון מקצועיים, לרוב למטרות פרסום במגזינים או לקמפיינים.
אז הנה סקירה על איך הן עשו את זה, לטוב ולרע..

איך הכל התחיל?
אי שם בשנת 1991 השחקנית דמי מור היתה במהלך הריונה השני, היא חברה לצלמת האגדית אנני ליבוביץ' לצילום חושפני ונשי במיוחד, שלימים הפך להיות אחד מצילומי השער המוכרים והמפורסמים ביותר.
דמי הציגה שם לעיני המצלמה (וכל העולם) את בטנה ההריונית בצורה שעוד לא נראתה מעולם.
התמונה עצמה היתה אלגנטית, נקייה, נשית ולמרות העירום המתון, הצליחה לשמור על רמה קלאסית ולא יותר מידי סקסית.

היזהרו מחיקויים!
מאז ועד היום נעשו אין ספור חיקויים לתמונה ההיא, החל מדוגמניות על כדוגמת קלאודיה שיפר ועד זמרות מפורסמות כמו מריה קארי, כולן רצו לקחת חלק בחשיפה האינטימית הזו שמנציחה את הריונן במלוא הדרו.
אבל לא כולן הצליחו... קלאודיה שיפר קלעה בדיוק להעמדה המושלמת, זו שחושפת הכל בלי בעצם לחשוף כלום, אבל משהו בשיער הפרוע, במבט שלה השמור לרוב לחדר המיטות (ולגליונות ספורטס אילוסטרייטד) ובשפתיים משדר בתמונה יותר סקס מאשר נשיות ולכן המטרה כאן התפספסה.

אז מה הכמות הנכונה לסקסיות בתמונת הריון?
אצל רובנו כשאנחנו הולכות להצטלם בהריון שלנו, המטרה היא המזכרת, כדי שיום אחד נוכל להראות לילדים שלנו איך נראנו כשהם היו בבטן וכמובן כדי להיזכר בעצמנו בתקופה המרגשת והמעט מתישה הזו..
יש כל כך הרבה סוגים וסגנונות של צילומי הריון, יש צילומים בסטודיו, בבית, בלוקיישנים חיצוניים וכו'..
אם בחרנו להצטלם בעירום מרומז התוצאה צריכה להיות נשית, מעניינת ותואמת למעמד.
היות והגוף גם ככה חשוף אין צורך להגביר את הסקסיות ולשדר אותה גם בפנים או בתנוחה.

let's talk about sex baby
בהמשך לנושא הקודם גם כאן יש דוגמא מצויינת, הנה כריסטינה אגילרה שהצטלמה בתנוחה פין-אפית קלאסית, חפה מכל בגד אבל כמובן מאובזרת לחלוטין, החל מצמידים, עגילים וכמובן אי אפשר בלי נעלי הלובוטין...

התמונה עצמה חביבה, מוארת, נעימה ומעלה חיוך על פני הצופה, אבל גם כאן ישנה תחושה בוטה של סקסיות על פני נשיות.
הגוף הנשי במהלך ההריון הוא יפה, עגלגל וסקסי גם בלי שנוסיף לו מימד נוסף של מיניות וצילומים במהלך ההריון נועדו כדי להציג דווקא פן רך, נשי ואימהי יותר.
לעומת זאת, היא קלעה בול בצילומי הניו בורן שלה.

כאן היא נראית אימהית, רכה, אוהבת ועדין מצליחה להביא גם את היופי הנשי שלה.

בואו נדבר קצת על העמדות
חלק מאוד חשוב מהצלחה של סשן צילומי הריון הוא ההעמדה.
תמונה צריכה ליצור עניין ורגש וחלק מזה זו גם ההעמדה והזוית שבה אנו מצטלמים.
העמדה נכונה למשל היא זו, כמו של ג'סיקה סימפסון ובעלה -

הראש המוטה אחורה בחיוך ובעיניים עצומות, המקום שבו הוא מנשק את הבטן, בחלק הגבוה שלה כדי שלא יראה שפוף, המיקומים של הידיים שלהם, המגע ביניהם ואפילו התנועתיות שברגליים שלה, הכל נכון ומדוייק.
העמדה זוגית נוספת אך פחות מדוייקת היא זו, של מריה קארי ובן זוגה -

תמונות מהסוג הזה מאוד נפוצות.
ההריונית עומדת מלפנים ובעלה האוהב מחבק אותה ובאותו זמן מסתיר את האיזורים האסטרטגיים.
בתמונה הזו, גם בגלל החיתוך הלא נכון וגם בגלל ההעמדה הלא נכונה יש לנו אפקט מגדיל.
אם את הריונית המתהדרת בבטן יפה ובולטת ובחזה שופע זו לא ההעמדה בשבילך.
במקום זאת, הצמידי את ידייך לצידי הגוף ותני לבעלך לעטוף אותך בזרועותיו תוך כדי שהוא מסתיר את איזור החזה.
קחי את השיער אחורנית כדי להציג את הכפתיים והרימי את הראש מעט כלפי מעלה כדי ליצור מראה ארוך יותר של הגוף.
ולבעל אני אומרת - שחרר!! אל תצמיד את החזה אל הגוף אלא רק הנח את ידייך במקומות המיועדים.

הזוכה הגדולה שלי בתואר ההעמדה המושלמת היא ההעמדה בתמונה הזו של ג'יזל - 

הכל נכון, הפנים הישרות אל המצלמה, התנועה הצידית של הגוף, היד האחת שתוחמת את איזור הבטן התחתונה והזוית המעניינת של הרגל.
התוצאה היא טבעית, נשית, מעניינת ונותנת לתמונה תחושה מקצועית ומורכבת.

אה! צילמת אותי? לא שמתי לב!
בעיקר בצילומי חוץ יש חשיבות לשמירה על אותנטיות של תמונה ממש על גבול הדוקומנטרי.
אם את מצטלמת בחוץ כדאי שלא לשים לב למצלמה ולעסוק בשלך, כך נוכל לקבל תחושה של הקפאת רגע בחיים.

ברור לנו שקים היתה מודעת למצלמה (אחרת איך אפשר להסביר את ההיערכות המוקדמת עם התסרוקת הזו?)
אבל היא עשתה כמה דברים נכונים, לא הישירה מבט אל המצלמה, הניעה את עצמה פיזית ונתפסה תוך כדי הליכה ובכך נתנה גם תנועתיות מעניינת לתמונה, היד שנחה על מעקה הבריכה וכו'... כל אלה מוסיפים גם לטבעיות וגם לנינוחות שבתמונה.
במקרה של קים היתי ממליצה לתת עוד טיפה זוית הצידה עם הגוף כדי להראות יותר פרופיל ופחות פרונט.

אם אין אני לי, מי לי...
אי אפשר לדבר על תמונות הריון של סלבס בלי לגעת בתמונות הסלפי.
גם כאן יש תורה שלמה ליצירת תמונות סלפי מחמיאות.
קים אהובתי, לרוב אני לא נוטה לערער על הבחירות שלך אבל כאן אני פשוט חייבת!

הזוית והעמידה משוות לתמונה מראה של שתי בטנוניות של הריון, אחת מקדימה ואחת מאוחר... במקום העמידה הזו, ניתן היה לפנות יותר לכיוון הראי עם הבטן, פחות להדגיש את הטוסיק, ליישר את הגב לאחור, להבליט את הרגל טיפה קדימה ולא לצלם באוף-סייד (לוודא שהתמונה מיושרת)
ובואי נדבר לרגע על המיקום שנבחר לתמונה... שירותים ציבוריים??
לתמונת סלפי כל מקום יכול להתאים, חדר השינה, רחוב, אמבטיה... רק לא שירותים ציבוריים!!
דוגמא נוספת לסלפי מפורסם הוא הסלפי של ג'סיקה סימפסון.

דווקא אהבתי את בגד הים, החלוק והסרט בשיער, גם הפאייטים שעל הטלפון מוסיפים, אבל שוב, עניין המיקום פחות תורם לתמונה, סלקו שקיות, מגבונים, כבלים חשמליים וכל חפץ שיכול למשוך תשומת לב מיותרת.

קחו לכן את רשימת הנכון ולא נכון הזו וצאו לצלם תמונות מחמיאות!

בקרו אותי באתר שלי - http://www.grushkain.com

מזמינה אתכם להצטרף אלי גם לעמוד הפייסבוק שלי ולהמשיך לעקוב אחרי רעיונות צילום והשראות בעתיד:
http://www.facebook.com/inbar.photo
https://plus.google.com/115890589696126042151/posts

אביב הגיע פסח בא

 לכבוד עונת האביב וחג הפסח שכבר בדלת משפחות רבות אוהבות לצאת ליום צילומים משפחתיים בחיק הטבע.
אין ספק שזו חוויה משפחתית מהנה ומגבשת ובסיס נהדר למתנות לחג לסבים ולסבתות (תמונות ממוסגרות או אלבומים מעוצבים)

ההחלטה מה כדאי ללבוש לכבוד סשן צילומי משפחה יכולה להיות לא פחות מאתגרת ממציאת הצלם המושלם.
הרי בסופו של דבר אלו תמונות שיתלו על קירות הבית שלכם, יעטרו את דפי האלבומים המשפחתיים וישארו כזיכרונות שילוו אתכם לאורך השנים.
רוב המשפחות הממוצעות מבצעות צילום משפחתי מקצועי אחת למספר שנים ולכן לפעמים ההחלטה מה ללבוש נראית לנו הרת גורל, אבל היא ממש לא צריכה להיות כזו.
לכבוד חג הפסח שמתקרב ובמיוחד בשביל המצטלמים מביניכם איגדתי כמה טיפים שימושיים שיעזרו לכם לבחור את המלתחה המושלמת לצילומי המשפחה שלכם.

1. תיאום צבעוני ולא התאמת צבעים
מזמן כבר חלפו הימים בהם כל המשפחה עלתה על מדי א' (חולצה לבנה ומכנס שחור) בהתאמה מושלמת.. במקומם תוכלו לבחור לכם שני צבעים מנחים ולהתלבש כולכם בגוונים שונים שיתאימו לסכמת הצבעים שבחרתם.

2. התחשבו בעיצוב ובצבעוניות הביתית
אתם אוהבים צבעים בהירים? גוונים נייטרלים? או שאולי הסלון שלכם אדום כולו?
היות והתמונות יתלו בבית כדאי לכם לסקור את הצבעוניות הכללית של האיזור אליו הן מיועדות ולהתחשב בצבעוניות שלו כאשר אתם בוחרים את המלתחה לצילומים שלכם.

3. לא לשכוח להתאבזר
אביזרים לא רק מוסיפים למראה הכללי שלכם, הם מוסיפים גם לאוירה שבתמונה, צעיפים שמתנופפים ברוח, כובעים רחבי שוליים שהילדים יכולים להשתובב איתם, שרשראות, סרטי סאטן (אם יש בנות) ומה לא.

4. הגבילו את מספר הפריטים המקושקשים
אישית, אני מאוד אוהבת חולצות או שמלות עם דוגמאות עליהן, אבל כאשר יוצאים ליום צילומים צריך לחשוב על המראה הכללי של התמונה.
אם כולכם או אפילו רובכם תלבשו ביגוד צבעוני עם דוגמאות עליו, התמונה תצא ככל הנראה מבולגנת למרות שישבתם כולכם יפה מאוד והסתכלתם ישירות אל המצלמה בחיוך...
לא חייבים להימנע מביגוד מסוג זה לחלוטין, אבל בהחלט רצוי לדלל אותו לאדם אחד מתוך כל בני המשפחה שיזכה ללבוש חולצה או שמלה עם דוגמאות.

5. תכנון מראש
אחרי שקבעתם לכם את סשן הצילומים מול הצלמת הנבחרת תתחילו לחשוב אילו בגדים תרצו לשלב בצילומים.
יכול להיות שכבר יש לכם בראש את הבגדים שתבחרו לילדכם אבל כדאי כבר באותו יום למדוד את הבגדים, לראות שהכל מתאים להם, נקי, מסודר ולא כדאי לחכות עם זה ליום לפני הצילומים ואז למצוא את עצמכם במסע קניות לא מתוכנן לכל בני הבית.

6. אמרו לא לדמויות
נכון... הקטן שלכם משוגע על ספידי (ביננו.. מי לא?...) אבל אולי כדאי לוותר עליו ליום אחד של צילומים.
בדיוק כמו חולצות עם הדפסים ודוגמאות, חולצות עם דמויות יכולות להוות הסחת דעת בתמונה.

7. הימנעו מצבעוניות לבנה או שחורה
כדי שנוכל לראות כמה שיותר פרטים בתמונה כדאי להימנע משני צבעים אלו, קשה להבחין בפרטים שלהם, השחור יראה כגוש שחור וזה תקף בהחלט גם לגבי הצבע הלבן.
הוסיפו צבע ועניין לתמונות שלכם על ידי הימנעות מצבעים אלו.

8. שכבות וטקסטורות
אמנם אני מעריצה מושבעת של חולצות הT הישנות והטובות כבחורה.. אבל כצלמת אני אוהבת להוסיף קצת עניין ועומק על ידי שכבות וטקסטורות, למשל, צעיפים, עליוניות, חגורות מגפיים וכו'...

9. הרקע שלכם
תחשבו טוב מראש מה הולך להיות הרקע שלכם, חיק הטבע? צבעוניות ירוקה וחומה?
אולי צילומים בסטודיו עם רקעים שחורים ולבנים?
בכל מקרה לא כדאי ליצור עומס של אותו הצבע גם ללבוש וגם לרקע שלכם.

10. שמרו על בחירות קלאסיות
לא יודעת מה אתכם אבל לי יש תמונות כילדה בשנות ה80 שאני באמת לא מצליחה להבין למה, למה, למה (?????) אמא שלי בחרה להלביש לי דווקא את זה...
היות והתמונות האלה ילוו אתכם לאורך כל החיים, על קירות הבית, באלבום וכמובן.. בדפי הפייסבוק הנצחיים, כדאי לבחור מלתחה קלאסית ונקייה כדי לשמור על מראה נצחי ועדכני לשנים שעוד יבואו.

אז לכו לפקוד את הארון שלכם ובהצלחה לכל המצטלמים!

מצעד הבעלים הזורמים של סטודיו ענבר גרושקה

הם לא רוצים, מקטרים, מעלים הצעות חלופיות (אולי תקחי את אחותך?) מתרצים תירוצים (יש לי בעיות קשב וריכוז ואני לא יכול להיות מרוכז עכשיו שעה וחצי לצילומים) ומה לא... העיקר להימנע צילומי הריון.
ב90% מהשיחות שלי עם בנות שרוצות לבוא להצטלם עולה הנקודה הרגישה של הבעל שלא בעניין.. והאמת שאני מכירה את זה מקרוב, גם לי יש אחד כזה משלי בבית :)

הם לרוב מגיעים לצילומים בכתפיים שמוטות (הרבה גם בזכות התיקים מלאי הביגוד לצילומים שהם אחראים על לסחוב אותם) והם נראים כמי שהפסידו במערכה..
הם לרוב גם לא מחבבים אותי במיוחד בהתחלה כי "בגללי" הם עכשיו "בעונש" הזה.
אבל לאט לאט משהו מתחיל להשתחרר, אנחנו מדברים וצוחקים, הם רואים את הנשים היפות שלהם נהנות, משתחררות ומרגישות זוהרות במיוחד ואז מתחילים להשתחרר גם בעצמם.

דווקא לנושא הזה אין לי רשימת טיפים בסגנון "איך לשכנע את הבעל לבוא, להצטלם ולאהוב את זה" כל אחד הוא שונה ובאמת שלא כל הגברים רוצים ומוכנים לעשות צילומי הריון ומי אני שאשפוט?...

אבל לכבוד הוולנטיינז דיי, הנה כמה מהגברים המדהימים שנשכו את הלשון ועל הדרך הצליחו גם להינות בצילומים אצלי..

רק אהבה חברים שלי...
שבת שלום.

הוסף כיתוב

סיפור הלידה של דנה

אחרי הלידה הראשונה שלי חשבתי להיות דולה.
רציתי לקחת שוב חלק במאורע המופלא הזה שבסופו מתווסף אדם חדש לעולם.
מאז עברו שלוש וחצי שנים ובמקום ללוות יולדות במהלך לידתן, הסתפקתי בללוות אותן במהלך המסע שלהן לאימהות דרך העדשה שלי במסגרת צילומי הריון.
אבל התשוקה והגעגוע לרגע הזה שבו העולם עוצר, לדממה המוחלטת שבין הזעקה האחרונה של האם היולדת לבין קול הבכי הראשון של הרך הנולד עם הידהדו ופעמו בי.
אני לא צלמת לידה מנוסה, אני רגילה לנופים יפים ואור יום טבעי.. וזו גם הממלכה שלי, אבל כשדנה אופיר (חברה וצלמת מוכשרת בפני עצמה) פנתה אלי וביקשה שאצלם עבורה את לידת ביתה השנייה לא היה בי שום היסוס, אף לא לרגע אחד.
ידעתי שהיא בעצם מעניקה לי מתנה אדירה, את הזכות הזו להיות במקום שבו נוצרים חיים חדשים ואת היכולת הזו לתעד את הרגע שבו זה קורה.
אחרי חודשים של ציפייה הגיעה שיחת הטלפון שבישרה לי שהיא נכנסת לחדר לידה.
במהירות נפרדתי מהילדים והבעל לשלום ונסעתי בשעת בוקר מוקדמת לבית החולים בילינסון.
בדרך, בין בדיחה אחת לאחרת של נהג המונית המפולפל שעצר לי, יצא לי לחשוב על מה שלקראתו אני הולכת וההתרגשות החלה לגאות.
מאחורי הדלתות הסגורות של חדרי הלידה חיכתה לי אורטל בירן, דולה במקצועה ואישה חמה וחזקה באישיותה.
התחבקנו בהתרגשות והיא החלה להוביל אותי אל חדר לידה מספר 3 בו חיכתה לנו דנה.
"הם לא מתים על זה שיש צלמת בלידה" היא הודיעה לי בשקט, מעט מכווצת תחת עיניהן הבוחנות של האחיות שישבו בדלפק הקבלה.
"אל תדאגי," אמרתי, "רפרנס אחד על הפרק הראשון של בייבי בום שבו לא היתה להם שום בעיה שתהיה צלמת והם ירגעו..." הוספתי בחצי צחוק.
הגענו אל פתח הדלת, מאחורי וילון לבן עמדה לה דנה, מחויכת ושמחה... התחבקנו, אני נרגשת מאוד והיא רגועה יחסית ואחרי מקלחת.
"את יודעת... חשבתי שאני אתרגש יותר כשתגיעי" היא אמרה לי.
"זה בסדר.. אני מתרגשת מספיק בשביל שתינו." עניתי בחיוך.
אחרי שהתמקמתי והתחלתי לסקור את המקום, הזויות העומדות לרשותי והתאורה נכנסה המיילדת שהסבירה שכעת הרופאה עומדת להיכנס לפקוע את שק מי השפיר כדי לקדם את הלידה.
יצאתי החוצה והמתנתי לסוף ההליך הרפואי.
מייד כשיצאה הרופאה הצירים החלו להגיע.. כל אחד עוצמתי ותכוף יותר יותר מקודמו.
אמנם בין ציר לציר הפציע לו החיוך של דנה והמורל היה גבוה אבל את הכאב שעל פניה במהלך אותם צירים יכולתי לזהות ממש.
לפני שחוויתי לידה שאלתי נשים מנוסות ממני, כמה זה כואב, איפה זה כואב ואיך זה כואב.. מנסה ללא הצלחה להבין.
כל אחת הסבירה משהו קצת שונה וכולן קינחו במשפט "זה כאב ששוכחים אותו ולא זוכרים אותו בכלל."
אבל אני פתאום נזכרתי בו, מראה הידיים הלופתות את צידי המיטה, בהתכווצות הגבות האחת כנגד השנייה ובמראה הזה של גוף נשי המתכנס אל תוך עצמו מכאב.. נזכרתי.
הרגשתי לרגע מטופשת, עומדת שם מאחורי המצלמה ומצלמת, בעוד שמולי עומדת אישה באחד מהרגעים המעצבים ביותר אך גם הקשים ביותר בחייה.
רציתי להניח את המצלמה ולגשת אליה, להחזיק את ידה, לתמוך בראשה וללחוש לה כמה היא מדהימה, חזקה, נשית ועוצמתית.
אבל זה לא היה תפקידי...
חלוקת התפקידים היתה ברורה, גל בעלה, תומך בה מלפנים, מחזיק את ידיה וכנגדו היא נשענת, אורטל הדולה מאחוריה, מלטפת, מנענעת, מרגיעה ומחזקת.
ואני, אני מצלמת.. אבל בין קליק לקליק, הסתכלתי עליה ואמרתי לה כמה שהיא מדהימה ותותחית.

הצירים התחזקו והתגברו והותירו אותה תשושה ועייפה בסופם.
היא הסתכלה אל אורטל ואז אל גל ואז אמרה "אפידורל..."
לא היו מסעות שכנוע כנגד החומר המאלחש שעבור יולדות רבות הוא ממש מתת אל, רק תזכורת למהלך הלידה שהיא תכננה לעצמה, לידה ללא אפידורל, לידה שבה אפשר לעמוד ולהתמודד עם הצירים בתנועה, לידה טבעית.
עברה עוד חצי שעה של צירים קשים מנשוא, החיוך כבר הלך ונעלם ובמקומו היתה דאגה ומצוקה אמיתית.
שוב ציר, שוב כאב, שוב נשימות ושוב המספרים שעל צג המוניטור הולכים ומטפסים.
ישנו משפט שקראתי עליו בכל הספרים העוסקים בהריון ובלידה, משפט המרמז על סופה הקרב של הלידה - "אני לא יכולה יותר"
אני זוכרת מתי אני אמרתי את המשפט הזה בלידות שלי... שנייה לפני צירי הלחץ והלידה עצמה, כשכבר נראה שלא נוכל לעמוד בזה יותר, כשאנחנו חשות שכל מה שאנו רוצות זה לזרוק את הראש אחורה ולתת לטבע לעשות את שלו, אבל לבד, בלעדינו...
פתאום דנה אמרה, "אני לא יכולה יותר, תקראו למרדים!"
הצוות הרפואי שהזעיק את המרדים הסביר מראש שייתכן שהמרדים לא יגיע בזמן כדי לתת את זריקת האפידורל, אבל הוא הגיע די מהר, אחרי 10 דקות.
שוב יצאתי מהחדר, ממתינה לסיום ההליך, יצאתי קצת להסתובב בקבלה של המיון, חלפתי על פני יולדות, חלקן כאובות יותר, חלקן פחות אבל כולן רוצות לעבור בין הדלתות האלו שמובילות אל חדרי הלידה.
הכיס רוטט, זו אורטל שמחייגת וקוראת לי לחזור, ביני לבין עצמי חשבתי שהמרדים היה מאוד יעיל וזריז...
בדרכי לחדר אני שומעת זעקות של כאב ומבינה שזו דנה!!
מכסה העדשה ירד במהירות, בדיקה תוך כדי הליכה שהכל מכוון והכל עובד ונכנסתי לחדר, מיילדת ורופאה בחדר, ערכת הלידה הסטרילית פתוחה ודנה על המיטה בלידה מלאה!
אף אחד לא שם לב שנכנסתי לחדר, צילמתי תוך כדי שאני עושה את דרכי ומחפשת את הזוית המושלמת לצילום.
מנותקת לחלוטין מכל המתרחש, מהזעקות שלה, מהעידוד של הסובבים אותה ומהשיח הרפואי שבין אנשי הצוות, מנותקת מאחורי העדשה וכל מה שאני רואה, אני רואה דרכה.
לאט יוצא לו הראש ואני שומעת ברקע, כאילו ממש מרחוק מישהי אומרת "דנה עכשיו לא לדחוף" והמצלמה מצלמת.
אני לא מרגישה בציפייה ובדאגה של האב התומך באשתו ולא מרגישה בכאב של האם היולדת וגם לא בהתרגשות שלי כחברה לקראת הלידה שלה.. לחלוטין מנותקת...
וברגע אחד פלאי היא יוצאת.
הן עדיין מחוברות, עדיין גוף אחד והחדר דומם.
הרופאה אוחזת בה, צליל של תריס המצלמה שנסגר ונפתח, הבזק של אור מהפלאש, דממה.
ואז מגיע הבכי הראשון, כשהריאות מתמלאות אויר לראשונה..
פתאום כבר לא מנותקת, פתאום מתנשפת ומתנשמת, פתאום צריבת התרגשות חדה בעיניים ואחריה הדמעות... היא כאן.
אחזתי בידה של דנה ונישקתי אותה בזמן שניקו את התינוקות החדשה ואז שוב חזרתי לצלם, את המשקל, את השעון ואת גל, שרכן כעת מעל אהבתו החדשה ומשך באפו.
הלידה הסתיימה... ואחרי שלוש שעות בחדר לידה, צירים קשים, 150 פריימים מעולים ובכי אחד מרגש נגמרה חוויית הלידה הזו גם עבורי.
אני יכולה לומר שלקח לי יום שלם להתאושש.. גם כשכבר הייתי בבית, במצב של מנוחה עוד התנשמתי ולא הצלחתי להבין אם אני מותשת מעייפות או ערנית כפי שמעולם לא הייתי.

אני אמנם לא דתייה אבל אני בוחרת לחתום את הפוסט הזה במשפט "מה רבו מעשייך השם" , ולהוסיף, "מה רבו מעשייך דנה!"

תודה לכם, משפחת אופיר היקרה שבחרתם בי לתעד עבורכם רגע כה מכונן בחיים, זו ללא ספק חוויה שלא אשכח אותה לעולם.