משבת לשבת כוחנו יפחת

איפה השבתות העצלות האלו? שבתות של יקיצה טבעית בשעה 12:00, טיול קצר למקרר ובחזרה למיטה..
הימים בהם היינו עובדים קשה כל השבוע ויודעים שבסוף השבוע ננוח באמת.
כשאיתי נולד צחקנו על העולם, "זה יהיה קשה" אמרתם, "החיים משתנים לבלי היכר" אמרתם...
אבל החיים שלנו לא ממש השתנו.. כל עוד החדר היה חשוך דיו ואנחנו היינו מספיק שקטים - איתי ישן..
אז הקרבנו את השעה 12:00 בצהריים לטובת 10:00 בבוקר.. לא נורא - זה לגמרי שווה את זה!!

ואז הוא גדל... וגם עמית נולדה והיום אנחנו מתעוררים ב-07:00 במה שנדמה כיקיצה הכי לא טבעית שיכולה להיות - ילד בן שלוש שקופץ עלינו עד שאנחנו קמים.
זה מתחיל מנהמה או מדחיפה קלה של מרפק למותן, אבל ככה, בשפתינו האילמת ללא המילים מתקבל ההחלטה ביני לבין רן מי קם ראשון, מחליף חיתולים, מכין בקבוקים ומרתיח מים לקפה.
אני מודה שהחום שובר אותנו ובשבתות שאנחנו לא מתארחים אצל הסבים והסבתות אנחנו פשוט נשארים במזגן.
בשבת האחרונה בילינו בכפר סבא אצל ההורים שלי ולקראת ערב יצאנו לטייל ולצייר עם גירים.
עשינו טיול בסביבה, עשיתי לאיתי היכרות עם נוף ילדותי, בית הספר היסודי בו למדתי, הרחובות בהם שיחקנו בקלאס וגומי וביער אוסישקין (שהיום מדובר בקושי בחורשה עזובה)

הנה קצת תמונות מהשבתות "העצלות" שלנו.

בקרו אותי באתר שלי - http://www.grushkain.com

מזמינה אתכם להצטרף אלי גם לעמוד הפייסבוק שלי ולהמשיך לעקוב אחרי רעיונות צילום והשראות בעתיד:
http://www.facebook.com/inbar.photo

על אנשים, חיות ופרידות

אני גדלתי בבית נטול בעלי חיים.
כשקצת גדלתי וכבר הצלחתי להציג קייס משכנע בפני הורי, ביקשתי כלב.
אמרתי שזה כדי לטפל ביצור חי, כדי להשקיע ולפתח את חוש האחריות שלי, כדי להבין מה זה להיות בעלים של חיה ועוד אי אלו סיבות אחרות, כאלה שמדברות להיגיון הורי יותר וכאלה שנשמעות פחות כמו - "אוי אמא!! בבקשה.. זה מה זה מאמי!!!"
כל נסיונותי עלו בתוהו וכל מה שהצלחתי להשיג היה דג אחד עליו אוכל לפתח את חוש האחריות שלי.
אחרי הכל... גם דג צריך לאכול פעמיים או שלוש ביום. (אגב, חוסר הוודאות הזו היא שהביאה לפטירתו בטרם עת של הדג..)
עברו שנים.. פגשתי את רן ויחד עם אמא, אבא ואח שלו הכרתי גם את עוזי, שושי, הרצל, ציפי וצ'ומפי, משק החי של משפחת גרושקה (4 חתולים וכלבה)
בתקופה שאני הצטרפתי אליהם, עוזי (זקן השבט) כבר היה בן 18 בערך ורן דאג להסביר לי שבשל גילו המופלג, עוזי נוטה לתוקפנות.
באחד הימים שביקרנו שם, עוזי התיישב על הברכיים שלי ונח לו בכיף.. אני לעומת זאת ישבתי שם קפואה ומאובנת מפחד מאותו חתול תוקפני!!
קראתי לרן וממש ביקשתי שיוריד אותו ממני כי אני מפחדת ונתקלתי בסירוב משועשע.. "הוא ישרוט אותך אם נזיז אותו עכשיו." כך הוא אמר לי..
כעבור 40 (!!) דקות חמותי עברה לידי וראתה אותי דוממת, בוהה בחלל בשעמום, היא שאלה אותי אם הכל בסדר אז עניתי לה שאני לא רוצה לזוז כדי שעוזי לא ישרוט אותי.
מייד לאחר שהיא סיימה לצחוק עלי היא הורידה אותו ממני בעדינות...

לא הרבה חודשים לאחר מכן נפרדנו מעוזי.....

השנים עברו, פיתחתי יחסים של ממש עם החיות המשפחתיות.. עם שושי ישנתי לילות רבים, מכורבלות ביחד במיטה, השיערות הלבנות הארוכות של הרצל היו חוזרות איתי לרמת גן ומעטרות את בגדי, את צ'ומפי פינקתי בליטופים וחיבוקים ועל ציפי הסתכלתי מרחוק כי היא לא נהגה להתקרב אלי יותר מידי..
לכולם שלל תמונות בנבחי הזיכרון של המחשב שלי...

והנה מגיע היום שבו צריך להיפרד מחברה נוספת..
נסענו עם הילדים לצפון להיפרד משושי.

אז חברתי היקרה, אחרי 22 שנים טובות ויפות בחיק משפחתך את יוצאת למסע חדש.. אולי יום אחד שוב ניפגש ונחזור להתכרבל יחד במיטה.

זכרונות של שמש וצחוק

כשעמית נולדה, קצת לפני שפתחתי את עסק הצילום שלי, קיבלתי תגובה מדהימה לאחת התמונות שלה שפרסמתי בפייסבוק- "איזה כיף לילדים שלך שאמא שלהם יוצרת עבורם זיכרונות כל כך יפים!"
עכשיו, אל תתפסו אותי בפרטים הקטנים, זה לא ציטוט מדויק "מילה במילה" אבל המשמעות והתחושה שהתגובה הזו העבירה בי היתה מדהימה!!
אותה חברה שרשמה את זה הצליחה לקלוע בדיוק למהות של הרגש שלי, לתחושה שאני חייבת לתעד בסגנון מעט רומנטי את הזיכרונות של הילדים שלי.
אחרי מספר חודשים כשכבר פתחתי את עסק הצילום, ידעתי שזה  מה שאני רוצה להיות גם עבור אחרים - יוצרת זיכרונות..

כאשר טל פנתה אלי לצילום המשפחה הפרטית שלה ידעתי שאני רוצה ליצור עבורה זיכרונות מיוחדים ויפים של צחוק, תמימות ושמש.
המלצתי בחום על צילום הילדים בחוץ, כדי שהם יוכלו גם להשתעשע תוך כדי הצילומים ולא יהיו מוגבלים בסביבת הסטודיו... וכך היה...

בשעה 9:30 בדיוק, הגיעה טל עם מאיה בת ה-4 (כמעט) והראל בן השנה ו-9 חודשים, שני ילדים מדהימים ביופיים (כמו ההורים שלהם..) שקטים, מעט ביישנים וחייכנים.
ראשונה עלתה למרכז הבמה מאיה והחלה לגנוב את ההצגה מהארל.
אמרתי לטל שכדאי שתתחיל ללמד אותה מונחים מקצועיים כמו "לוקיישן" , "סט" ו-"טאץ' אפ" כי ממנה תצא דוגמנית!!
תשומת ליבו של הראל לעומת זאת סטתה אט אט לכיוון טרקטור שחלף במקום, שקית הדובונים שלו, כמה ילדים ששיחקו לידנו ולבסוף כשנתקלנו בבימבה עזובה טל הודיעה לי ברשמיות ש"זהו!", הראל סיים את הצילומים!
אבל אני המשכתי לעקוב אחריו ולהשמיע קולות מידי פעם בפעם כדי לתפוס איזה מבט ישר לעדשה...
בסופו של דבר לא צריך הרבה עזרים כדי לצלם כזה ילד חתיך, מספיק רק מבט אחד.

אז הנה חלק נכבד מהתמונות המדהימות שצילמנו אתמול בפארק, היתה חוויה כיפית, מלאה בצחוק קסום ומתגלגל של שני ילדים מאושרים, אמא אחת גאה וצלמת שפשוט מבינה כל יום מחדש כמה שהיא אוהבת ילדים!!

 מזמינה אתכם להצטרף אלי גם לעמוד הפייסבוק שלי ולהמשיך לעקוב אחרי רעיונות צילום והשראות בעתיד:

http://www.facebook.com/inbar.photo