סוף סוף החופש הגדול הגיעו אל סופו!!
אפשר לחזור לשגרת החיים, לעבודה, לקבוע צילומים לשעות הבוקר ולבלות את אחר הצהריים בחברת המשפחה.
"החופש" הזה היה כיפי ונחמד אבל עבר לאט.. לאט מידי, לא משנה, העיקר שהוא מאחורינו!
אתמול בבוקר, התעוררנו בשעה שש וחצי, שטפנו פנים ושיניים, אכלנו ויטמין, פחממה וחלבון, בדקנו שוב (בפעם השלישית) שהתיק מוכן ולא חסר בו דבר ויצאנו לאן? לגן לגן!!
כל הדרך לגן אני מריצה תסריטים בראש וחוששת מהפרידה הקרבה, הוא יבכה? יחבק את הרגל שלי ולא יעזוב?? ישכב על הרצפה ויכה בידיו וברגליו???
כשכבר כמעט הגענו הוא פתאום צעק - "הנה הגן החדש שלי!" וכשכבר יכולנו לראות את השער של הגן הוא התחיל לרוץ!
הוא נכנס ברצון ובשמחה גדולה אל הגן , התכופפתי אליו לחיבוק ונשיקה של גאווה.
"ביי אמא" הוא נופף לכיווני..
"ביי איתי............."
כעבור שעתיים חזרתי לקחת אותו מהגן.
הפעם הגעתי מצויידת במצלמה שלי שמרוב לחץ לא יכולתי לחשוב על לקחת אותה בבוקר.
שיחקנו קצת בחצר הגן, המשכנו ללכת ברחוב ואני מעמידה ומצלמת, מעמידה ומצלמת.
איתי שיתף פעולה למשך דקה בערך ואז התחיל לבקש שאפסיק.
זה התחיל מניג'וס קל "אמממממממאאאאאאא" מתנגן וארוך שכזה, זה התפתח ל"אמא אני רוצה ללכת הביתה כבר!" והסלים ל"אמא דדדדדייייייי!!!"
לבסוף כשהוא נואש כבר משיטת התחנונים איתי החליט לעשות מעשה.. האצבע נכנסה לתוך האף ולא יצאה משם עד שלא סגרתי בייאוש את המצלמה, אחזתי בידו והלכתי איתו הביתה...
הנה התמונות שהספקנו ליצור ביחד עד לאותו אקט קשה וחד צדדי..
בקרו אותי באתר שלי - http://www.grushkain.com
מזמינה אתכם להצטרף אלי גם לעמוד הפייסבוק שלי ולהמשיך לעקוב אחרי רעיונות צילום והשראות בעתיד:
http://www.facebook.com/inbar.photo
אפשר לחזור לשגרת החיים, לעבודה, לקבוע צילומים לשעות הבוקר ולבלות את אחר הצהריים בחברת המשפחה.
"החופש" הזה היה כיפי ונחמד אבל עבר לאט.. לאט מידי, לא משנה, העיקר שהוא מאחורינו!
אתמול בבוקר, התעוררנו בשעה שש וחצי, שטפנו פנים ושיניים, אכלנו ויטמין, פחממה וחלבון, בדקנו שוב (בפעם השלישית) שהתיק מוכן ולא חסר בו דבר ויצאנו לאן? לגן לגן!!
כל הדרך לגן אני מריצה תסריטים בראש וחוששת מהפרידה הקרבה, הוא יבכה? יחבק את הרגל שלי ולא יעזוב?? ישכב על הרצפה ויכה בידיו וברגליו???
כשכבר כמעט הגענו הוא פתאום צעק - "הנה הגן החדש שלי!" וכשכבר יכולנו לראות את השער של הגן הוא התחיל לרוץ!
הוא נכנס ברצון ובשמחה גדולה אל הגן , התכופפתי אליו לחיבוק ונשיקה של גאווה.
"ביי אמא" הוא נופף לכיווני..
"ביי איתי............."
כעבור שעתיים חזרתי לקחת אותו מהגן.
הפעם הגעתי מצויידת במצלמה שלי שמרוב לחץ לא יכולתי לחשוב על לקחת אותה בבוקר.
שיחקנו קצת בחצר הגן, המשכנו ללכת ברחוב ואני מעמידה ומצלמת, מעמידה ומצלמת.
איתי שיתף פעולה למשך דקה בערך ואז התחיל לבקש שאפסיק.
זה התחיל מניג'וס קל "אמממממממאאאאאאא" מתנגן וארוך שכזה, זה התפתח ל"אמא אני רוצה ללכת הביתה כבר!" והסלים ל"אמא דדדדדייייייי!!!"
לבסוף כשהוא נואש כבר משיטת התחנונים איתי החליט לעשות מעשה.. האצבע נכנסה לתוך האף ולא יצאה משם עד שלא סגרתי בייאוש את המצלמה, אחזתי בידו והלכתי איתו הביתה...
הנה התמונות שהספקנו ליצור ביחד עד לאותו אקט קשה וחד צדדי..
בקרו אותי באתר שלי - http://www.grushkain.com
מזמינה אתכם להצטרף אלי גם לעמוד הפייסבוק שלי ולהמשיך לעקוב אחרי רעיונות צילום והשראות בעתיד:
http://www.facebook.com/inbar.photo
