אחרי הלידה הראשונה שלי חשבתי להיות דולה.
רציתי לקחת שוב חלק במאורע המופלא הזה שבסופו מתווסף אדם חדש לעולם.
מאז עברו שלוש וחצי שנים ובמקום ללוות יולדות במהלך לידתן, הסתפקתי בללוות אותן במהלך המסע שלהן לאימהות דרך העדשה שלי במסגרת
צילומי הריון.
אבל התשוקה והגעגוע לרגע הזה שבו העולם עוצר, לדממה המוחלטת שבין הזעקה האחרונה של האם היולדת לבין קול הבכי הראשון של הרך הנולד עם הידהדו ופעמו בי.
אני לא צלמת לידה מנוסה, אני רגילה לנופים יפים ואור יום טבעי.. וזו גם הממלכה שלי, אבל כשדנה אופיר (חברה וצלמת מוכשרת בפני עצמה) פנתה אלי וביקשה שאצלם עבורה את לידת ביתה השנייה לא היה בי שום היסוס, אף לא לרגע אחד.
ידעתי שהיא בעצם מעניקה לי מתנה אדירה, את הזכות הזו להיות במקום שבו נוצרים חיים חדשים ואת היכולת הזו לתעד את הרגע שבו זה קורה.
אחרי חודשים של ציפייה הגיעה שיחת הטלפון שבישרה לי שהיא נכנסת לחדר לידה.
במהירות נפרדתי מהילדים והבעל לשלום ונסעתי בשעת בוקר מוקדמת לבית החולים בילינסון.
בדרך, בין בדיחה אחת לאחרת של נהג המונית המפולפל שעצר לי, יצא לי לחשוב על מה שלקראתו אני הולכת וההתרגשות החלה לגאות.
מאחורי הדלתות הסגורות של חדרי הלידה חיכתה לי אורטל בירן,
דולה במקצועה ואישה חמה וחזקה באישיותה.
התחבקנו בהתרגשות והיא החלה להוביל אותי אל חדר לידה מספר 3 בו חיכתה לנו דנה.
"הם לא מתים על זה שיש צלמת בלידה" היא הודיעה לי בשקט, מעט מכווצת תחת עיניהן הבוחנות של האחיות שישבו בדלפק הקבלה.
"אל תדאגי," אמרתי, "רפרנס אחד על הפרק הראשון של בייבי בום שבו לא היתה להם שום בעיה שתהיה צלמת והם ירגעו..." הוספתי בחצי צחוק.
הגענו אל פתח הדלת, מאחורי וילון לבן עמדה לה דנה, מחויכת ושמחה... התחבקנו, אני נרגשת מאוד והיא רגועה יחסית ואחרי מקלחת.
"את יודעת... חשבתי שאני אתרגש יותר כשתגיעי" היא אמרה לי.
"זה בסדר.. אני מתרגשת מספיק בשביל שתינו." עניתי בחיוך.
אחרי שהתמקמתי והתחלתי לסקור את המקום, הזויות העומדות לרשותי והתאורה נכנסה המיילדת שהסבירה שכעת הרופאה עומדת להיכנס לפקוע את שק מי השפיר כדי לקדם את הלידה.
יצאתי החוצה והמתנתי לסוף ההליך הרפואי.
מייד כשיצאה הרופאה הצירים החלו להגיע.. כל אחד עוצמתי ותכוף יותר יותר מקודמו.
אמנם בין ציר לציר הפציע לו החיוך של דנה והמורל היה גבוה אבל את הכאב שעל פניה במהלך אותם צירים יכולתי לזהות ממש.
לפני שחוויתי לידה שאלתי נשים מנוסות ממני, כמה זה כואב, איפה זה כואב ואיך זה כואב.. מנסה ללא הצלחה להבין.
כל אחת הסבירה משהו קצת שונה וכולן קינחו במשפט "זה כאב ששוכחים אותו ולא זוכרים אותו בכלל."
אבל אני פתאום נזכרתי בו, מראה הידיים הלופתות את צידי המיטה, בהתכווצות הגבות האחת כנגד השנייה ובמראה הזה של גוף נשי המתכנס אל תוך עצמו מכאב.. נזכרתי.
הרגשתי לרגע מטופשת, עומדת שם מאחורי המצלמה ומצלמת, בעוד שמולי עומדת אישה באחד מהרגעים המעצבים ביותר אך גם הקשים ביותר בחייה.
רציתי להניח את המצלמה ולגשת אליה, להחזיק את ידה, לתמוך בראשה וללחוש לה כמה היא מדהימה, חזקה, נשית ועוצמתית.
אבל זה לא היה תפקידי...
חלוקת התפקידים היתה ברורה, גל בעלה, תומך בה מלפנים, מחזיק את ידיה וכנגדו היא נשענת, אורטל הדולה מאחוריה, מלטפת, מנענעת, מרגיעה ומחזקת.
ואני, אני מצלמת.. אבל בין קליק לקליק, הסתכלתי עליה ואמרתי לה כמה שהיא מדהימה ותותחית.
הצירים התחזקו והתגברו והותירו אותה תשושה ועייפה בסופם.
היא הסתכלה אל אורטל ואז אל גל ואז אמרה "אפידורל..."
לא היו מסעות שכנוע כנגד החומר המאלחש שעבור יולדות רבות הוא ממש מתת אל, רק תזכורת למהלך הלידה שהיא תכננה לעצמה, לידה ללא אפידורל, לידה שבה אפשר לעמוד ולהתמודד עם הצירים בתנועה, לידה טבעית.
עברה עוד חצי שעה של צירים קשים מנשוא, החיוך כבר הלך ונעלם ובמקומו היתה דאגה ומצוקה אמיתית.
שוב ציר, שוב כאב, שוב נשימות ושוב המספרים שעל צג המוניטור הולכים ומטפסים.
ישנו משפט שקראתי עליו בכל הספרים העוסקים בהריון ובלידה, משפט המרמז על סופה הקרב של הלידה - "אני לא יכולה יותר"
אני זוכרת מתי אני אמרתי את המשפט הזה בלידות שלי... שנייה לפני צירי הלחץ והלידה עצמה, כשכבר נראה שלא נוכל לעמוד בזה יותר, כשאנחנו חשות שכל מה שאנו רוצות זה לזרוק את הראש אחורה ולתת לטבע לעשות את שלו, אבל לבד, בלעדינו...
פתאום דנה אמרה, "אני לא יכולה יותר, תקראו למרדים!"
הצוות הרפואי שהזעיק את המרדים הסביר מראש שייתכן שהמרדים לא יגיע בזמן כדי לתת את זריקת האפידורל, אבל הוא הגיע די מהר, אחרי 10 דקות.
שוב יצאתי מהחדר, ממתינה לסיום ההליך, יצאתי קצת להסתובב בקבלה של המיון, חלפתי על פני יולדות, חלקן כאובות יותר, חלקן פחות אבל כולן רוצות לעבור בין הדלתות האלו שמובילות אל חדרי הלידה.
הכיס רוטט, זו אורטל שמחייגת וקוראת לי לחזור, ביני לבין עצמי חשבתי שהמרדים היה מאוד יעיל וזריז...
בדרכי לחדר אני שומעת זעקות של כאב ומבינה שזו דנה!!
מכסה העדשה ירד במהירות, בדיקה תוך כדי הליכה שהכל מכוון והכל עובד ונכנסתי לחדר, מיילדת ורופאה בחדר, ערכת הלידה הסטרילית פתוחה ודנה על המיטה בלידה מלאה!
אף אחד לא שם לב שנכנסתי לחדר, צילמתי תוך כדי שאני עושה את דרכי ומחפשת את הזוית המושלמת לצילום.
מנותקת לחלוטין מכל המתרחש, מהזעקות שלה, מהעידוד של הסובבים אותה ומהשיח הרפואי שבין אנשי הצוות, מנותקת מאחורי העדשה וכל מה שאני רואה, אני רואה דרכה.
לאט יוצא לו הראש ואני שומעת ברקע, כאילו ממש מרחוק מישהי אומרת "דנה עכשיו לא לדחוף" והמצלמה מצלמת.
אני לא מרגישה בציפייה ובדאגה של האב התומך באשתו ולא מרגישה בכאב של האם היולדת וגם לא בהתרגשות שלי כחברה לקראת הלידה שלה.. לחלוטין מנותקת...
וברגע אחד פלאי היא יוצאת.
הן עדיין מחוברות, עדיין גוף אחד והחדר דומם.
הרופאה אוחזת בה, צליל של תריס המצלמה שנסגר ונפתח, הבזק של אור מהפלאש, דממה.
ואז מגיע הבכי הראשון, כשהריאות מתמלאות אויר לראשונה..
פתאום כבר לא מנותקת, פתאום מתנשפת ומתנשמת, פתאום צריבת התרגשות חדה בעיניים ואחריה הדמעות... היא כאן.
אחזתי בידה של דנה ונישקתי אותה בזמן שניקו את התינוקות החדשה ואז שוב חזרתי לצלם, את המשקל, את השעון ואת גל, שרכן כעת מעל אהבתו החדשה ומשך באפו.
הלידה הסתיימה... ואחרי שלוש שעות בחדר לידה, צירים קשים, 150 פריימים מעולים ובכי אחד מרגש נגמרה חוויית הלידה הזו גם עבורי.
אני יכולה לומר שלקח לי יום שלם להתאושש.. גם כשכבר הייתי בבית, במצב של מנוחה עוד התנשמתי ולא הצלחתי להבין אם אני מותשת מעייפות או ערנית כפי שמעולם לא הייתי.
אני אמנם לא דתייה אבל אני בוחרת לחתום את הפוסט הזה במשפט "מה רבו מעשייך השם" , ולהוסיף, "מה רבו מעשייך דנה!"
תודה לכם, משפחת אופיר היקרה שבחרתם בי לתעד עבורכם רגע כה מכונן בחיים, זו ללא ספק חוויה שלא אשכח אותה לעולם.
