יום רביעי, 7 במאי 2014

סיפור סינדרלה... או כמו שאני אוהבת לקרוא לו - ליכלוכית

אני מסוג האנשים שנהיים אומללים מאוד בים, או בפיקניק, או בגן השעשועים או בכל מקום שיש בו לכלוך דביק, מגרד ולא נעים... או לפחות הייתי.
כאמא בראשית דרכה הייתי ממהרת לחטא כל דבר שבא במגע עם האויר בערך.. מוצצים, בקבוקים, חיתולי טטרה, נשכנים ואם היה אפשר הייתי שמחה לעקר גם כל יד שנוגעת בילד באופן כללי...
כיום אני כבר אמא עם וותק של שלוש וחצי שנים ומנוהלים תחתי שני ילדים שובבים אך מתוקים במיוחד..

אז מה אני אגיד לכם? נרגעתי... באיזה מקום לא ברור לאורך הדרך התחלתי לעגל פינות...
אם המוצץ נפל עם הגב למעלה (לא על הפטמה) זה בסדר לא לשטוף, אם הוא נפל על הפטמה אז זה בסדר לנקות רק במים כל עוד פרק הזמן שבו נגעה הפטמה ברצפה לא יעלה על 5 שניות (גם את זה עיגלתי מעלה מ3 שניות...)
מותר ללבוש שוב בגד שנלבש בבוקרו של אותו היום לאחר מנוחת הצהריים ולהישאר איתו עד שעות הערב (בהנחה והוא לא התלכלך מאוכל) והחוק האהוב עלי מכל... לא חייבים לטאטא את הבית כל יום...
ועוד ועוד חוקים והקלות... הרשימה באמת שארוכה.

אם ענבר של פעם היתה רואה את ענבר של היום וילדיה היא היתה מזדעזעת...
אמא שמצהירה בפומבי שאין לה בעיה שהילדים יתלכלכו מהאוכל, שהוא חלילה ילכלך גם את הבגדים (!!)
אין לה שום בעיה שישחקו בארגז חול (אפילו שיום לפני ירד גשם) ואין לה בעיה להוריד לגמרי את העטיפה של הארטיק הכי נזיל במדינת ישראל החמה... שיאכלו ויהנו, כפרה עליהם...

אבל מה שאני איפשרתי אתמול... הפתיע גם אותי!
כצלמת אני רגילה לתעד ילדים במצבים הכי מטופחים ונקיים שלהם, המשפחות מתלבשות במיטב מחלצותיהן, כולם מגיעים מעומלנים ומסורקים למשעי והדאגה הכללית התמידית בתחילת הצילומים היא שאף אחד לא יעשה תנועה מהירה מדי שמא יפול ויתלכלך...
גם אני, כשאני מצלמת את הילדים שלי בשבתות או בחגים דואגת בדיוק ככה.. בחיפוש אחר התמונה המושלמת.

אתמול ביקרנו בקיבוץ.. נסענו לבלות את חג העצמאות כיאה לזוג הורים ישראלים.
הילדים פתחו את היום בקפיצות על טרמפולינות וזלילה של ארטיקים וקרטיבים (שנשארו איתנו לכל אורך היום בדמות קווי לכלוך שחורים ודביקים לאורך הפנים שלהם)
לאחר מכן טיילנו ברגל (כן, כן, יחפים...) , עשינו "על האש" והתרוצצנו, צחקנו והשתוללנו באופן כללי.
לקראת סוף היום כבר יכולנו לראות את המסלול היומי... הדבק השחור מהארטיקים, הכתמים של מיץ התפוזים על הבגדים, שמן מנוקד בתבלינים מהשיפודים על כל הזרועות והידיים וחול/ בוץ/ אבק על כפות הרגליים היחפות אך המאושרות של הבליינים הקטנים.
למרות שהחלפנו לעמית את הבגדים (אחרי תאונה מצערת בינה לבין בקבוק מיץ התפוזים שנשפך כמעט בשלמותו על כל בגדי החג הלבנים ותכולים שלה...) היא מצידה, לא נחה לרגע ודאגה לתת את אותו הטיפול המסור שלה גם לבגדים (הלא כל כך לא קשורים אחד לשני) החדשים.

ישבתי בצד עם כוס קפה והסתכלתי עליהם... תחושת הגאווה פשוט גאתה בי ופרצה החוצה בדמות חיוך משוגע... הנה הם.. שני הילדים שלי שהגנתי על המוצצים שלהם בחירוף נפש מפני חיידקים, הילדים שלי... האישה שכשהיא מריחה את הריח של האלכו-ג'ל מתחילה לחשוב על להביא עוד ילד.. מלוכלכים, דביקים, מטונפים להחריד ומאושרים!!!!
לא תכננתי להוציא את המצלמה, בטח שלא כשעמית לובשת את מה שהיה עליה באותו רגע.. אבל כלום כבר לא עניין אותי.. הושבתי אותם על הרצפה המלוכלכת וצילמתי...

אז ככה נראית הגאווה שלי... יאללה!! רוצו לצלם את שלכם!!











בקרו אותי באתר שלי - http://www.grushkain.com

אהבתם? רוצים להישאר מעודכנים תמיד? מהרו לעשות לייק לעמוד הפייסבוק ולקבל את מיטב העדכונים, הטיפים והמבצעים החמים היישר מהסטודיו!!
http://www.facebook.com/inbar.photo