לפעמים התחושה הזו פשוט מתגנבת ממקום נסתר בבטן שלי, היא זוחלת לה למעלה לכיוון הראש ובדרך עושה עצירה עמוק עמוק בלב.
כשהיא מתפרצת, אותה תחושה תופסת אותי לא מוכנה ולרוב אני גם לא יודעת איך להכיל אותה.
לתחושה שלי ישם שם, היא מוכרת בעולם כולו כמוזה... וכשהיא תוקפת אותי, היא פשוט לא מרפה עד שאני מגשימה באופן פיזי את התמונה הבדיונית שבליבי..
ביום ראשון האחרון חזרתי בשעת צהריים הביתה באוטובוס, השמש סנוורה אותי לרגע אחד קצרצר, אבל לי זה הספיק.. כבר יכולתי לראות את התמונה של עמית שאצלם באותו אחר צהריים שמשי.
הייתי כל כך עמוק בתוך המחשבה הזו שפספסתי את התחנה שבה הייתי אמורה לרדת והמשכתי עם קו 63 עוד שתי תחנות...
כבר יכולתי ממש לראות אותה לנגד עיני, ילדה יושבת על כר דשא, צוחקת ושמחה.. והשמש העדינה של סוף היום צובעת ומנקדת עבורה את הרקע הפורח שמאחוריה.
נפגשתי בגינה עם צלמת נוספת, נועה, והבת שלה, עפרי, שגדולה מעמית שלי בחודש.
דיברנו, צחקנו, נדנדנו את הקטנות, עד לשלב שבו השמש היתה בדיוק כמו שרציתי אותה.
ניגשתי למלאכה, מוכנה לפרוק את כל שחלמתי עבור עמית.
הנחתי אותה בעדינות על הדשא והנה התמונה הנכספת כבר מול עיני.. ופתאום...
בכי.
לא בכי חמוד ומתלונן אם כי בכי נוראי מהסוג שרק חיבוק אוהב של אמא יכול להפסיק.
מה עושים עכשיו? אני חייבת לצלם!! אני כבר שם! עם האצבע על ההדק!!
החזרתי את עמית בתסכול רב לעגלה.
הסתכלתי שוב לכיוון המדשאה והשמש שחלמתי עליהם בדיוק כך וכל מה שיכולתי לראות היה את עפרי, שישבה בנוחות על הדשא מחויכת..
שאלתי את נועה אם היא תתנגד שאצלם אותה וקיבלתי אור ירוק.
חזרתי הביתה עם תמונות אבל משהו היה חסר.
התמונה של עמית והשמש לא עזבה אותי...
גם בהכנות לחג וגם בחג עצמו מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב לאותה התמונה.
היום נסענו להתארח בקיבוץ המעפיל אצל גיסי וגיסתי. צילמתי שם את ההריון שלהם לפני שלושה שבועות.
פתאום התמונה היתה ברורה, כר הדשא בקיבוץ, השמיכה עליה עמית תשב, השמלה שהיא תלבש והרקע... הכילה שכבר לא בשימוש.
בשעה 5 אחר הצהריים התחלתי להקים את הסט שפשוט סרב לעמוד יציב.
הרוח העיפה את הכילה שהפילה את הסטנד כולו פעם אחר פעם...
וכך קרה שכולנו התגייסנו לצלם את עמית, רן היה אחראי על השמלה והסידור של הכתר והכתפיות, חמי וחמותי החזיקו את הסטנדים עליהם היתה תלויה הכילה, גיסי העסיק את איתי שלא ישתעמם, גיסתי הצחיקה את עמית בזמן הצילומים ואני.. צילמתי.
שישה אנשים בוגרים כדי לצלם נסיכה אחת קטנה...
הנה כמה מהתמונות של עפרי מיום ראשון ושל עמית מהיום.
בקרו אותי באתר שלי - http://www.grushkain.com
מזמינה אתכם להצטרף אלי גם לעמוד הפייסבוק שלי ולהמשיך לעקוב אחרי רעיונות צילום והשראות בעתיד:
http://www.facebook.com/inbar.photo
כשהיא מתפרצת, אותה תחושה תופסת אותי לא מוכנה ולרוב אני גם לא יודעת איך להכיל אותה.
לתחושה שלי ישם שם, היא מוכרת בעולם כולו כמוזה... וכשהיא תוקפת אותי, היא פשוט לא מרפה עד שאני מגשימה באופן פיזי את התמונה הבדיונית שבליבי..
ביום ראשון האחרון חזרתי בשעת צהריים הביתה באוטובוס, השמש סנוורה אותי לרגע אחד קצרצר, אבל לי זה הספיק.. כבר יכולתי לראות את התמונה של עמית שאצלם באותו אחר צהריים שמשי.
הייתי כל כך עמוק בתוך המחשבה הזו שפספסתי את התחנה שבה הייתי אמורה לרדת והמשכתי עם קו 63 עוד שתי תחנות...
כבר יכולתי ממש לראות אותה לנגד עיני, ילדה יושבת על כר דשא, צוחקת ושמחה.. והשמש העדינה של סוף היום צובעת ומנקדת עבורה את הרקע הפורח שמאחוריה.
נפגשתי בגינה עם צלמת נוספת, נועה, והבת שלה, עפרי, שגדולה מעמית שלי בחודש.
דיברנו, צחקנו, נדנדנו את הקטנות, עד לשלב שבו השמש היתה בדיוק כמו שרציתי אותה.
ניגשתי למלאכה, מוכנה לפרוק את כל שחלמתי עבור עמית.
הנחתי אותה בעדינות על הדשא והנה התמונה הנכספת כבר מול עיני.. ופתאום...
בכי.
לא בכי חמוד ומתלונן אם כי בכי נוראי מהסוג שרק חיבוק אוהב של אמא יכול להפסיק.
מה עושים עכשיו? אני חייבת לצלם!! אני כבר שם! עם האצבע על ההדק!!
החזרתי את עמית בתסכול רב לעגלה.
הסתכלתי שוב לכיוון המדשאה והשמש שחלמתי עליהם בדיוק כך וכל מה שיכולתי לראות היה את עפרי, שישבה בנוחות על הדשא מחויכת..
שאלתי את נועה אם היא תתנגד שאצלם אותה וקיבלתי אור ירוק.
חזרתי הביתה עם תמונות אבל משהו היה חסר.
התמונה של עמית והשמש לא עזבה אותי...
גם בהכנות לחג וגם בחג עצמו מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב לאותה התמונה.
היום נסענו להתארח בקיבוץ המעפיל אצל גיסי וגיסתי. צילמתי שם את ההריון שלהם לפני שלושה שבועות.
פתאום התמונה היתה ברורה, כר הדשא בקיבוץ, השמיכה עליה עמית תשב, השמלה שהיא תלבש והרקע... הכילה שכבר לא בשימוש.
בשעה 5 אחר הצהריים התחלתי להקים את הסט שפשוט סרב לעמוד יציב.
הרוח העיפה את הכילה שהפילה את הסטנד כולו פעם אחר פעם...
וכך קרה שכולנו התגייסנו לצלם את עמית, רן היה אחראי על השמלה והסידור של הכתר והכתפיות, חמי וחמותי החזיקו את הסטנדים עליהם היתה תלויה הכילה, גיסי העסיק את איתי שלא ישתעמם, גיסתי הצחיקה את עמית בזמן הצילומים ואני.. צילמתי.
שישה אנשים בוגרים כדי לצלם נסיכה אחת קטנה...
הנה כמה מהתמונות של עפרי מיום ראשון ושל עמית מהיום.
בקרו אותי באתר שלי - http://www.grushkain.com
מזמינה אתכם להצטרף אלי גם לעמוד הפייסבוק שלי ולהמשיך לעקוב אחרי רעיונות צילום והשראות בעתיד:
http://www.facebook.com/inbar.photo
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה