יום שבת, 15 ביוני 2013

סיומה של תקופה

זהו.. הגיעה העת לתלות את מכנסי הטייץ וחיתולי הטטרה, לשלוף מהארון את הג'ינס והחולצות היפות (אלו שלא מוכתמות מפליטות) ולחזור לעבודה...
עברו עלי שבעה חודשים מופלאים בחברתה של עמית, חודשים בהם הכרנו ויצרנו קשר, חודשים של שמחה ללא גבול, קצת בכי פה ושם ובעיקר הרבה צחוק, נחת וגאווה.
הבאנו אותה מבית החולים, קטנה ולא ממש ברורה (יותר נכון - ממש לא ברורה!!) והתחלנו תהליך שלם של בניית תא משפחתי חדש.
המון פחדים והמון חששות, איך נסתדר עם שניים? איך איתי יקבל אותה? יהיה לו קשה? יהיה לה קשה? היא תקבל פחות תשומת לב בגלל שהיא האחות הקטנה?
ודווקא כשנדמה שהצלחנו לענות על רוב השאלות, פתאום, במעין תחושת "לפתע" מתגנבת, זה נגמר..
מחר השעון המעורר יצלצל ולראשונה מזה מספר חודשים אני לא אחליק אותו למצב נודניק.
אני אצא מהמיטה, אתאפר, אתלבש, אשתה כוס קפה מוקדם בבוקר (ולא ב-12 בצהרים..) ואצא לי למקום עבודתי הנוסף.
נחזור לסביבת המשרד, לטלפונים, ל"open space" ולשעות של נסיעה בתחבורה ציבורית. (אני יודעת.. אושר צרוף!)
נחזור לשיחות ערות עם אנשים בוגרים נוספים (!!) מה שוודאי ישבור קצת את רצף דיבורי ה-"בו בו, גה גה" - השפה המדוברת בביתנו בשעות הבוקר כשעמית ואני לבד בבית.
נתלונן על יוקר המחייה ועל מצוקת הנדל"ן ועל מה לא? הרי זה לא משנה על מה - העיקר שאדבר עם מישהו..!
נחזור לקרוא את עיתוני ישראל היום שמחלקים בחינם בתחנה ולעמוד קרובה, קרובה, על גבול החיבוק עם עשרים חיילים צעירים ברכבת הבוקר של יום ראשון (נשמע טוב הא? לא ממש!!)
נחזור לקפה נמס עלית בכוס קלקר, לבוטנים של מכונות ממתקים אוטומטיות ולנייר הטואלט חסר הרחמים שבשירותים...
ומידי פעם בפעם.. בדרך לקחת את הילדים מהגן אחר הצהריים או בדרך לעבודה בבוקר.. אני אראה אותן ברחוב... ואני אזהה אותן מייד...
הקוקו הגבוה שאסוף ברישול באמצע הראש, החולצה הרחבה והמעט מוכתמת והטייץ... כן, כן הטייץ..
אני אסתכל עליהן דוחפות את עגלת התינוק ברחוב, עייפות אך ממש ממש מרוצות ואזכר בתקופה היפה שלי בבית בחופשת הלידה...

הוספתי קצת תמונות "אז והיום" שלי ושל עמית מתחילת חופשת הלידה ומסופה..
שבוע טוב לכולנו!!



 מזמינה אתכם להצטרף אלי גם לעמוד הפייסבוק שלי ולהמשיך לעקוב אחרי רעיונות צילום והשראות בעתיד:
http://www.facebook.com/inbar.photo

יום חמישי, 6 ביוני 2013

my oh my, sweet as pie

שיחת טלפון, מספר לא מוכר...
אני מבינה שאולי זו לקוחה ומכחכחת בגרוני.
"הלו".. אוף! אני מרגישה כזו מפגרת.. למה אני צריכה לבקר את עצמי? "את נשמעת מתלהבת מידי" , "את לא נשמעת נלהבת מספיק"...
אני הרי נשמעת כמו עצמי ואני ממש מחבבת את עצמי, זאת אומרת אותי..!
מהקו השני אני שומעת קול מקסים וחברותי ששואל "הגעתי לענבר גרושקה?"
אני עונה בחיוב והיא מציגה את עצמה - אלינור, כבר משהו בי משתחרר.. הייתם מצפים שאחרי שנים של ניסיון של מענה טלפוני במוקד שירות שאני ארגיש מעט משוחררת יותר...
השיחה מתקדמת ואנחנו דנות בצילומי קייקסמאש לבן שלה, הדר, שחוגג יום הולדת שנה.
כבר הבנתי שעומדת מולי בחורה מקסימה.
קבענו וסגרנו וסיכמנו והיום הם הגיעו להצטלם.
כרגיל הכנתי את הסטודיו מראש וישבתי לעבוד בזמן שנותר לי עד לשעה שנקבעה.
כבר במדרגות שמעתי אותם ובדיוק כשאלינור התכוונה להקיש בדלת, פתחתי אותה..
תגובה ראשונית - בהלה קלה עם שילוב של תזוזה לאחור
תגובה משנית - צחוק חביב וחברותי.
הם נכנסו, אלינור, ניר והדר המתוק שעוד התרכבל לו מנומנם בידיים של אבא שלו, מנסה להבין לאן הוא הגיע ומי זו הבחורה שמחייכת אליו.
התחלנו בהכרות קצרה והתייעצות מקצועית על הביגוד לצילומים, בזמן הזה הדר כבר התחיל להתעורר..
כשכבר היה עירני לחלוטין ניגשנו למלאכה, התחלנו בסט רגיל בלי העוגה והדר התגלה כילד סקרן ביותר..!!
הוא הסתקרן והביע עניין ב"סופטבוקסים", בכבלים של החשמל, במצלמה הבאמת מעניינת שלי.. אבל הוא לא הביע עניין בלשבת.....
ואז.. הבאנו את העוגה!


במהלך צילומים שערכו שעה וקצת, גיליתי משפחה מקסימה שמבלה ביחד בצחוק ואהבה..
לראשונה אצלי בסטודיו גם ההורים זרמו לחלוטין והצטרפו ממש לצילומי הקייקסמאש וזו היתה חוויה מדהימה גם עבורי.
אז הנה מה שהפקנו היום- המתכון:
1. ילד יום הולדת הורס ומהמם
2. עוגה אחת מדהימה ביופיה
3. צלמת נלהבת
4. משפחה אחת מלאה בחום ואהבה










מזמינה אתכם להצטרף אלי גם לעמוד הפייסבוק שלי ולהמשיך לעקוב אחרי רעיונות צילום והשראות בעתיד:
http://www.facebook.com/inbar.photo


יום רביעי, 5 ביוני 2013

אולד סקול ניו בורן

בדירה של סבא שלי, על הקיר בחדר השינה, תלויה לה תמונה.
תמונה של תינוק חייכן ושמנמן, שוכב עירום על הבטן ומרים את הראש.
אז, התינוק הזה עוד לא ידע.. אבל הוא יגדל להיות האדם האהוב עלי בעולם כולו (במקום הראשון עם איתי ועמית כמובן...) - סבא שלי.
עוד לפני תחביב הצילום שלי, שנים לפני שזה הפך גם לתחום עיסוק ומשלח ידי, התרגשתי מהתמונה הזו.. מהאותנטיות שבה!
מהקונספט הישן הזה של צילומי "ניו-בורן" אולד סקול סטייל.

את איתי צילמנו בפוזיציה דומה בגיל 6 חודשים והתמונה תלויה בגאון על קיר התמונות שלי בבית.
עכשיו הגיע התור של עמיתי...
בזריזות הכנו את הסט ועשינו לעמיתוש צילומי בזק.

 


יש עוד המון תמונות של איתי שנרצה לשחזר (ולשפר) עם עמית.
זה קונספט שאני מאוד אוהבת באופן כללי, כל מיני תמונות לפני ואחרי הריון ולידה, פוזיציה זהה של אותו ילד בכמה גילאים שונים או כמובן תמונות דומות של אחים.
עד הפעם הבאה - הנה תמונה של השחזור המתוכנן הבא...


מזמינה אתכם להצטרף אלי גם לעמוד הפייסבוק שלי ולהמשיך לעקוב אחרי רעיונות צילום והשראות בעתיד:
http://www.facebook.com/inbar.photo

יום שני, 3 ביוני 2013

רגעים של הערצה עצמית

לפני שלושה חודשים הגיע מכתב מהצבא.
במכתב היה כתוב שבמשך חודש ימים, ממאי ועד יוני, החיים שלי עומדים להיות קשים!!
(או במילים של הצו של רן - עליך להתפקד מתאריך X עד תאריך Y.)

במשך כל שלושת החודשים האלה הצו הזה היה כמו שעון עצר ענק שיושב לי מעל הראש וסופר את הדקות לאחור בהנאה שטנית.
לבסוף.. היום הזה הגיע.. נפרדתי ממנו בפתח הבית בעצב רב.
הוא חשב שזה בגלל שאני אתגעגע.. אני חשבתי איך ומה אני הולכת לעשות עם שני ילדים קטנים מתחת לגיל 3 לבד בבית??
עכשיו בואו נבהיר דבר אחד... אני אמא ממש סבבה, אוהבת, מחבקת, מפנקת, מחנכת, דואגת, מזינה ומחממת..
אבל כל אחד בנפרד... עד עכשיו (7 חודשים אחרי שילדתי את עמית) לא ממש הבנתי את התפעול של שניים על אחד.
היום הראשון היה מזוויע! היום השני.. סיוט!
לעמית ויתרתי על אמבטיה וביטלתי את מחשבות הביקורת הקשות על עצמי בטענה שהיא מריחה די טוב, איתי נכנס למיטה רק ב-9 בלילה, קמנו בבוקר ב8- במקום ב-7, איתי הגיע לגן באיחור של 10 דקות למפגש הבוקר והכלים... טוב לא אבייש את עצמי עוד.. התביישתי כבר מספיק.

אבל פתאום.. ביום השלישי קרה משהו.. משהו העיר את עקרת הבית העמלה שבי ומאז השתנו חיי (טוב לא באמת.. אבל קצת)
פתאום הילדים מקולחים ובמיטות ב-8 בערב אחרי ארוחה מזינה, הכיור ריק ונקי, הכביסה עם הריח החלומי תלויה לייבוש והרצפה שטופה עד כדי ברק.
התפנקתי ב-9 בערב עם כוס קפה ותחושת ניצחון מול המחשב והתחלתי לערוך תמונות של המצולמים האחרונים שלי.
ומאז הימים ממשיכים ככה..
אז אני מצדיעה לצה"ל (תנו את הכבוד..) ומודה להם שהשאילו זמנית את גלגלי העזר שלי (הידועים גם בשם רן) כדי שאני אוכל לסוע קצת לבד!

הנה מעט מהחוויות של אמא אחת עייפה, מצלמה אחת מוכנה ושני ילדים מתוקים ומאושרים.
נ.ב רן חוזר עוד יומיים יייישששששש!!!!







מזמינה אתכם להצטרף אלי גם לעמוד הפייסבוק שלי ולהמשיך לעקוב אחרי רעיונות צילום והשראות בעתיד:
http://www.facebook.com/inbar.photo

הסתגלותה של אם

אתמול היה היום הראשון של עמית בגן.
הגענו שתינו לשעת הסתגלות, ישבתי בצד והסתכלתי עליה משחקת, לומדת להכיר את חבריה החדשים ובונה לראשונה את העולם החדש שלה שמחוץ לבית.
אני באמת לא יודעת למה אבל חשבתי שהיום השני להסתגלות בגן יהיה בן שעתיים שבהן שוב אני אשקיף מהצד...
הגעתי הבוקר ושרון הסייעת המדהימה אספה אותה אליה, חיבקה ונישקה, הסניפה וליטפה ואז פתאום נופפה לי לשלום.. "ביי אמא"
ברגע אחד הבנתי שאני אמורה ללכת..! תוך שניה הגרון מתייבש והעיניים דומעות.. לא הייתי מוכנה לזה!
חשוב לי להסביר שאני לא כזו... אני ידועה בתור "המשחררת", זו שחודש אחרי הלידה כבר מעבירה אותם לישון במיטת התינוק בחדר הילדים, זו שנוסעת לסוף שבוע 3 חודשים אחרי הלידה וזו שיודעת להגיד יפה שלום כל בוקר לאיתי כשהוא הולך לגן...
הימים הראשונים של איתי בגן עברו עלי בשלום יחסי.
זה אף פעם לא קל אבל אני לא זוכרת שבכיתי... לא ככה ולא בכלל!

החזקתי את התיק של עמית ביד ופשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי..
בדרך החוצה שמעתי ברקע מתנגן לו שיר מהרדיו.. "כי אין בעולם אהבה, כמו אהבה של אמא"... חשבתי לעצמי  - באמת?? היום?? עכשיו??
בלעתי רוק כדי להוריד את גוש המחנק שבגרון ודידיתי לי החוצה.
מה עושים עכשיו? לאן הולכים?
אז חזרתי הביתה.. שטפתי כלים, טיטאתי את הרצפה, חיפשתי את עצמי קצת בפייסבוק, הכל כדי להתעסק בכל דבר אחר חוץ מבמחשבה על עמית ואם היא בוכה או רעבה או רטובה...
אחרי שעתיים סוף סוף הלכתי לאסוף אותה.
היא חיכתה לי שם שמחה וחייכנית ואני נרגעתי.
הושבנו אותה בטרמפולינה, היא שיחקה ואני צילמתי.. היא רגועה ואני... נרגעת..
עמית שלי, בהצלחה לך אהובה קטנה, בדרכך החדשה והנפרדת מאמא... אני כנראה צריכה ללמוד את מה שאת כבר יודעת...
לשחרר.



מזמינה אתכם להצטרף אלי גם לעמוד הפייסבוק שלי ולהמשיך לעקוב אחרי רעיונות צילום והשראות בעתיד:
http://www.facebook.com/inbar.photo

יום ראשון, 2 ביוני 2013

in my life, i love you more...

את לולי אני מכירה מהתיכון.
לא למדנו ביחד.. היא היתה ידידה קרובה של החבר ה"ראשון" שלי, מיותר לציין שלא ממש הסתדרנו...
אני חושבת שהמונח העדכני ליחסים שלנו דאז הוא "פרנמיז" (רק בלי הקידומת של הפרינד...)
כעבור שנים של נתק, נפגשנו במקום העבודה.. רצה הגורל שאני אהיה החונכת שלה והיא תהיה החניכה שלי.
זו היתה אהבה ממבט שני!
היא היתה ילדה נוסטלגית, מבריקה מאין כמוה עם אהבה לאומנות ולחופש ואני התאהבתי כולי.. ילדה שלימדה אותי להעריך מחדש את שירי הביטלס (עליהם גדלתי ולאחר מכן גם זנחתי) לימדה אותי שיש צעירות שיודעות לבשל (תפיסה מוזרה בעיני עד היום) ובעיקר לימדה אותי לצחוק, לצחוק חזק, מהבטן, עד שכואב!
אנחנו מלוות אחת את השנייה כבר עשור... (מזל טוב אחותי!)
מה לא עברנו ביחד.. אהבות, אכזבות, שברונות לב (היו כמה קשים גם אצלה וגם אצלי) חתונות, לידות והחלטות משנות חיים...





הכרנו בתקופה שאני רציתי להיות שחקנית והיא רצתה להיות בלשנית (באמת, אני לא צוחקת..)
אחר כך אני רציתי להיות פסיכולוגית והיא רצתה להיות מורה, באיזה שלב בדרך אני רציתי להיות מורה והיא רצתה להיות צורפת ובסוף בסוף השתקענו כל אחת באהבה האמיתית שלה - אני צלמת והיא קונדיטורית.
לכן גם נפגשנו אתמול באישון לילה.. כדי ליצור עבורה צילומי תדמית יחודיים.
השכבתי את הילדים לישון, סידרתי את הסטודיו, בחנתי תאורה, הוצאתי רקעים והכנתי את המצלמה...
לולי לא כל כך רצתה לבוא, העייפות של סוף השבת, הכיף של מוצ"ש בבית, אבל אני התעקשתי.
"תארזי מערוך, קערה ואת הז'אקטים של רושפלד!!" (אני די בטוחה שזה לא השם הנכון לזה אבל מבחינתי זה ז'אקט של רושפלד..) "ובלי פרצופים!" ובזה סיימתי את הדיון.
אני חושבת שצילמנו שעתיים.. ההתחלה היתה קצת קשה.. לקח לנו זמן להתחיל להיכנס לרצף של עשייה אבל כשהיא לבסוף השתחררה.. איך אומרים.. היא "נתנה עבודה"!!










 מבטיחה בפוסט הבא שיהיה קשור ללולי להציג גם תמונות של אוכל.. בינתיים אתם מוזמנים לעקוב אחרי היצירות שלה בעמוד הפייסבוק שלה-
https://www.facebook.com/pages/Bake-Cake-%D7%9C%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%A1/388065751299095

מזמינה אתכם להצטרף אלי גם לעמוד הפייסבוק שלי ולהמשיך לעקוב אחרי רעיונות צילום והשראות בעתיד:
http://www.facebook.com/inbar.photo