אתמול היה היום הראשון של עמית בגן.
הגענו שתינו לשעת הסתגלות, ישבתי בצד והסתכלתי עליה משחקת, לומדת להכיר את חבריה החדשים ובונה לראשונה את העולם החדש שלה שמחוץ לבית.
אני באמת לא יודעת למה אבל חשבתי שהיום השני להסתגלות בגן יהיה בן שעתיים שבהן שוב אני אשקיף מהצד...
הגעתי הבוקר ושרון הסייעת המדהימה אספה אותה אליה, חיבקה ונישקה, הסניפה וליטפה ואז פתאום נופפה לי לשלום.. "ביי אמא"
ברגע אחד הבנתי שאני אמורה ללכת..! תוך שניה הגרון מתייבש והעיניים דומעות.. לא הייתי מוכנה לזה!
חשוב לי להסביר שאני לא כזו... אני ידועה בתור "המשחררת", זו שחודש אחרי הלידה כבר מעבירה אותם לישון במיטת התינוק בחדר הילדים, זו שנוסעת לסוף שבוע 3 חודשים אחרי הלידה וזו שיודעת להגיד יפה שלום כל בוקר לאיתי כשהוא הולך לגן...
הימים הראשונים של איתי בגן עברו עלי בשלום יחסי.
זה אף פעם לא קל אבל אני לא זוכרת שבכיתי... לא ככה ולא בכלל!
החזקתי את התיק של עמית ביד ופשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי..
בדרך החוצה שמעתי ברקע מתנגן לו שיר מהרדיו.. "כי אין בעולם אהבה, כמו אהבה של אמא"... חשבתי לעצמי - באמת?? היום?? עכשיו??
בלעתי רוק כדי להוריד את גוש המחנק שבגרון ודידיתי לי החוצה.
מה עושים עכשיו? לאן הולכים?
אז חזרתי הביתה.. שטפתי כלים, טיטאתי את הרצפה, חיפשתי את עצמי קצת בפייסבוק, הכל כדי להתעסק בכל דבר אחר חוץ מבמחשבה על עמית ואם היא בוכה או רעבה או רטובה...
אחרי שעתיים סוף סוף הלכתי לאסוף אותה.
היא חיכתה לי שם שמחה וחייכנית ואני נרגעתי.
הושבנו אותה בטרמפולינה, היא שיחקה ואני צילמתי.. היא רגועה ואני... נרגעת..
עמית שלי, בהצלחה לך אהובה קטנה, בדרכך החדשה והנפרדת מאמא... אני כנראה צריכה ללמוד את מה שאת כבר יודעת...
לשחרר.
מזמינה אתכם להצטרף אלי גם לעמוד הפייסבוק שלי ולהמשיך לעקוב אחרי רעיונות צילום והשראות בעתיד:
http://www.facebook.com/inbar.photo
הגענו שתינו לשעת הסתגלות, ישבתי בצד והסתכלתי עליה משחקת, לומדת להכיר את חבריה החדשים ובונה לראשונה את העולם החדש שלה שמחוץ לבית.
אני באמת לא יודעת למה אבל חשבתי שהיום השני להסתגלות בגן יהיה בן שעתיים שבהן שוב אני אשקיף מהצד...
הגעתי הבוקר ושרון הסייעת המדהימה אספה אותה אליה, חיבקה ונישקה, הסניפה וליטפה ואז פתאום נופפה לי לשלום.. "ביי אמא"
ברגע אחד הבנתי שאני אמורה ללכת..! תוך שניה הגרון מתייבש והעיניים דומעות.. לא הייתי מוכנה לזה!
חשוב לי להסביר שאני לא כזו... אני ידועה בתור "המשחררת", זו שחודש אחרי הלידה כבר מעבירה אותם לישון במיטת התינוק בחדר הילדים, זו שנוסעת לסוף שבוע 3 חודשים אחרי הלידה וזו שיודעת להגיד יפה שלום כל בוקר לאיתי כשהוא הולך לגן...
הימים הראשונים של איתי בגן עברו עלי בשלום יחסי.
זה אף פעם לא קל אבל אני לא זוכרת שבכיתי... לא ככה ולא בכלל!
החזקתי את התיק של עמית ביד ופשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי..
בדרך החוצה שמעתי ברקע מתנגן לו שיר מהרדיו.. "כי אין בעולם אהבה, כמו אהבה של אמא"... חשבתי לעצמי - באמת?? היום?? עכשיו??
בלעתי רוק כדי להוריד את גוש המחנק שבגרון ודידיתי לי החוצה.
מה עושים עכשיו? לאן הולכים?
אז חזרתי הביתה.. שטפתי כלים, טיטאתי את הרצפה, חיפשתי את עצמי קצת בפייסבוק, הכל כדי להתעסק בכל דבר אחר חוץ מבמחשבה על עמית ואם היא בוכה או רעבה או רטובה...
אחרי שעתיים סוף סוף הלכתי לאסוף אותה.
היא חיכתה לי שם שמחה וחייכנית ואני נרגעתי.
הושבנו אותה בטרמפולינה, היא שיחקה ואני צילמתי.. היא רגועה ואני... נרגעת..
עמית שלי, בהצלחה לך אהובה קטנה, בדרכך החדשה והנפרדת מאמא... אני כנראה צריכה ללמוד את מה שאת כבר יודעת...
לשחרר.
מזמינה אתכם להצטרף אלי גם לעמוד הפייסבוק שלי ולהמשיך לעקוב אחרי רעיונות צילום והשראות בעתיד:
http://www.facebook.com/inbar.photo
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה