זהו.. הגיעה העת לתלות את מכנסי הטייץ וחיתולי הטטרה, לשלוף מהארון את הג'ינס והחולצות היפות (אלו שלא מוכתמות מפליטות) ולחזור לעבודה...
עברו עלי שבעה חודשים מופלאים בחברתה של עמית, חודשים בהם הכרנו ויצרנו קשר, חודשים של שמחה ללא גבול, קצת בכי פה ושם ובעיקר הרבה צחוק, נחת וגאווה.
הבאנו אותה מבית החולים, קטנה ולא ממש ברורה (יותר נכון - ממש לא ברורה!!) והתחלנו תהליך שלם של בניית תא משפחתי חדש.
המון פחדים והמון חששות, איך נסתדר עם שניים? איך איתי יקבל אותה? יהיה לו קשה? יהיה לה קשה? היא תקבל פחות תשומת לב בגלל שהיא האחות הקטנה?
ודווקא כשנדמה שהצלחנו לענות על רוב השאלות, פתאום, במעין תחושת "לפתע" מתגנבת, זה נגמר..
מחר השעון המעורר יצלצל ולראשונה מזה מספר חודשים אני לא אחליק אותו למצב נודניק.
אני אצא מהמיטה, אתאפר, אתלבש, אשתה כוס קפה מוקדם בבוקר (ולא ב-12 בצהרים..) ואצא לי למקום עבודתי הנוסף.
נחזור לסביבת המשרד, לטלפונים, ל"open space" ולשעות של נסיעה בתחבורה ציבורית. (אני יודעת.. אושר צרוף!)
נחזור לשיחות ערות עם אנשים בוגרים נוספים (!!) מה שוודאי ישבור קצת את רצף דיבורי ה-"בו בו, גה גה" - השפה המדוברת בביתנו בשעות הבוקר כשעמית ואני לבד בבית.
נתלונן על יוקר המחייה ועל מצוקת הנדל"ן ועל מה לא? הרי זה לא משנה על מה - העיקר שאדבר עם מישהו..!
נחזור לקרוא את עיתוני ישראל היום שמחלקים בחינם בתחנה ולעמוד קרובה, קרובה, על גבול החיבוק עם עשרים חיילים צעירים ברכבת הבוקר של יום ראשון (נשמע טוב הא? לא ממש!!)
נחזור לקפה נמס עלית בכוס קלקר, לבוטנים של מכונות ממתקים אוטומטיות ולנייר הטואלט חסר הרחמים שבשירותים...
ומידי פעם בפעם.. בדרך לקחת את הילדים מהגן אחר הצהריים או בדרך לעבודה בבוקר.. אני אראה אותן ברחוב... ואני אזהה אותן מייד...
הקוקו הגבוה שאסוף ברישול באמצע הראש, החולצה הרחבה והמעט מוכתמת והטייץ... כן, כן הטייץ..
אני אסתכל עליהן דוחפות את עגלת התינוק ברחוב, עייפות אך ממש ממש מרוצות ואזכר בתקופה היפה שלי בבית בחופשת הלידה...
הוספתי קצת תמונות "אז והיום" שלי ושל עמית מתחילת חופשת הלידה ומסופה..
שבוע טוב לכולנו!!
מזמינה אתכם להצטרף אלי גם לעמוד הפייסבוק שלי ולהמשיך לעקוב אחרי רעיונות צילום והשראות בעתיד:
http://www.facebook.com/inbar.photo
עברו עלי שבעה חודשים מופלאים בחברתה של עמית, חודשים בהם הכרנו ויצרנו קשר, חודשים של שמחה ללא גבול, קצת בכי פה ושם ובעיקר הרבה צחוק, נחת וגאווה.
הבאנו אותה מבית החולים, קטנה ולא ממש ברורה (יותר נכון - ממש לא ברורה!!) והתחלנו תהליך שלם של בניית תא משפחתי חדש.
המון פחדים והמון חששות, איך נסתדר עם שניים? איך איתי יקבל אותה? יהיה לו קשה? יהיה לה קשה? היא תקבל פחות תשומת לב בגלל שהיא האחות הקטנה?
ודווקא כשנדמה שהצלחנו לענות על רוב השאלות, פתאום, במעין תחושת "לפתע" מתגנבת, זה נגמר..
מחר השעון המעורר יצלצל ולראשונה מזה מספר חודשים אני לא אחליק אותו למצב נודניק.
אני אצא מהמיטה, אתאפר, אתלבש, אשתה כוס קפה מוקדם בבוקר (ולא ב-12 בצהרים..) ואצא לי למקום עבודתי הנוסף.
נחזור לסביבת המשרד, לטלפונים, ל"open space" ולשעות של נסיעה בתחבורה ציבורית. (אני יודעת.. אושר צרוף!)
נחזור לשיחות ערות עם אנשים בוגרים נוספים (!!) מה שוודאי ישבור קצת את רצף דיבורי ה-"בו בו, גה גה" - השפה המדוברת בביתנו בשעות הבוקר כשעמית ואני לבד בבית.
נתלונן על יוקר המחייה ועל מצוקת הנדל"ן ועל מה לא? הרי זה לא משנה על מה - העיקר שאדבר עם מישהו..!
נחזור לקרוא את עיתוני ישראל היום שמחלקים בחינם בתחנה ולעמוד קרובה, קרובה, על גבול החיבוק עם עשרים חיילים צעירים ברכבת הבוקר של יום ראשון (נשמע טוב הא? לא ממש!!)
נחזור לקפה נמס עלית בכוס קלקר, לבוטנים של מכונות ממתקים אוטומטיות ולנייר הטואלט חסר הרחמים שבשירותים...
ומידי פעם בפעם.. בדרך לקחת את הילדים מהגן אחר הצהריים או בדרך לעבודה בבוקר.. אני אראה אותן ברחוב... ואני אזהה אותן מייד...
הקוקו הגבוה שאסוף ברישול באמצע הראש, החולצה הרחבה והמעט מוכתמת והטייץ... כן, כן הטייץ..
אני אסתכל עליהן דוחפות את עגלת התינוק ברחוב, עייפות אך ממש ממש מרוצות ואזכר בתקופה היפה שלי בבית בחופשת הלידה...
הוספתי קצת תמונות "אז והיום" שלי ושל עמית מתחילת חופשת הלידה ומסופה..
שבוע טוב לכולנו!!
http://www.facebook.com/inbar.photo
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה