אני גדלתי בבית נטול בעלי חיים.
כשקצת גדלתי וכבר הצלחתי להציג קייס משכנע בפני הורי, ביקשתי כלב.
אמרתי שזה כדי לטפל ביצור חי, כדי להשקיע ולפתח את חוש האחריות שלי, כדי להבין מה זה להיות בעלים של חיה ועוד אי אלו סיבות אחרות, כאלה שמדברות להיגיון הורי יותר וכאלה שנשמעות פחות כמו - "אוי אמא!! בבקשה.. זה מה זה מאמי!!!"
כל נסיונותי עלו בתוהו וכל מה שהצלחתי להשיג היה דג אחד עליו אוכל לפתח את חוש האחריות שלי.
אחרי הכל... גם דג צריך לאכול פעמיים או שלוש ביום. (אגב, חוסר הוודאות הזו היא שהביאה לפטירתו בטרם עת של הדג..)
עברו שנים.. פגשתי את רן ויחד עם אמא, אבא ואח שלו הכרתי גם את עוזי, שושי, הרצל, ציפי וצ'ומפי, משק החי של משפחת גרושקה (4 חתולים וכלבה)
בתקופה שאני הצטרפתי אליהם, עוזי (זקן השבט) כבר היה בן 18 בערך ורן דאג להסביר לי שבשל גילו המופלג, עוזי נוטה לתוקפנות.
באחד הימים שביקרנו שם, עוזי התיישב על הברכיים שלי ונח לו בכיף.. אני לעומת זאת ישבתי שם קפואה ומאובנת מפחד מאותו חתול תוקפני!!
קראתי לרן וממש ביקשתי שיוריד אותו ממני כי אני מפחדת ונתקלתי בסירוב משועשע.. "הוא ישרוט אותך אם נזיז אותו עכשיו." כך הוא אמר לי..
כעבור 40 (!!) דקות חמותי עברה לידי וראתה אותי דוממת, בוהה בחלל בשעמום, היא שאלה אותי אם הכל בסדר אז עניתי לה שאני לא רוצה לזוז כדי שעוזי לא ישרוט אותי.
מייד לאחר שהיא סיימה לצחוק עלי היא הורידה אותו ממני בעדינות...
לא הרבה חודשים לאחר מכן נפרדנו מעוזי.....
השנים עברו, פיתחתי יחסים של ממש עם החיות המשפחתיות.. עם שושי ישנתי לילות רבים, מכורבלות ביחד במיטה, השיערות הלבנות הארוכות של הרצל היו חוזרות איתי לרמת גן ומעטרות את בגדי, את צ'ומפי פינקתי בליטופים וחיבוקים ועל ציפי הסתכלתי מרחוק כי היא לא נהגה להתקרב אלי יותר מידי..
לכולם שלל תמונות בנבחי הזיכרון של המחשב שלי...
והנה מגיע היום שבו צריך להיפרד מחברה נוספת..
נסענו עם הילדים לצפון להיפרד משושי.
אז חברתי היקרה, אחרי 22 שנים טובות ויפות בחיק משפחתך את יוצאת למסע חדש.. אולי יום אחד שוב ניפגש ונחזור להתכרבל יחד במיטה.
כשקצת גדלתי וכבר הצלחתי להציג קייס משכנע בפני הורי, ביקשתי כלב.
אמרתי שזה כדי לטפל ביצור חי, כדי להשקיע ולפתח את חוש האחריות שלי, כדי להבין מה זה להיות בעלים של חיה ועוד אי אלו סיבות אחרות, כאלה שמדברות להיגיון הורי יותר וכאלה שנשמעות פחות כמו - "אוי אמא!! בבקשה.. זה מה זה מאמי!!!"
כל נסיונותי עלו בתוהו וכל מה שהצלחתי להשיג היה דג אחד עליו אוכל לפתח את חוש האחריות שלי.
אחרי הכל... גם דג צריך לאכול פעמיים או שלוש ביום. (אגב, חוסר הוודאות הזו היא שהביאה לפטירתו בטרם עת של הדג..)
עברו שנים.. פגשתי את רן ויחד עם אמא, אבא ואח שלו הכרתי גם את עוזי, שושי, הרצל, ציפי וצ'ומפי, משק החי של משפחת גרושקה (4 חתולים וכלבה)
בתקופה שאני הצטרפתי אליהם, עוזי (זקן השבט) כבר היה בן 18 בערך ורן דאג להסביר לי שבשל גילו המופלג, עוזי נוטה לתוקפנות.
באחד הימים שביקרנו שם, עוזי התיישב על הברכיים שלי ונח לו בכיף.. אני לעומת זאת ישבתי שם קפואה ומאובנת מפחד מאותו חתול תוקפני!!
קראתי לרן וממש ביקשתי שיוריד אותו ממני כי אני מפחדת ונתקלתי בסירוב משועשע.. "הוא ישרוט אותך אם נזיז אותו עכשיו." כך הוא אמר לי..
כעבור 40 (!!) דקות חמותי עברה לידי וראתה אותי דוממת, בוהה בחלל בשעמום, היא שאלה אותי אם הכל בסדר אז עניתי לה שאני לא רוצה לזוז כדי שעוזי לא ישרוט אותי.
מייד לאחר שהיא סיימה לצחוק עלי היא הורידה אותו ממני בעדינות...
לא הרבה חודשים לאחר מכן נפרדנו מעוזי.....
השנים עברו, פיתחתי יחסים של ממש עם החיות המשפחתיות.. עם שושי ישנתי לילות רבים, מכורבלות ביחד במיטה, השיערות הלבנות הארוכות של הרצל היו חוזרות איתי לרמת גן ומעטרות את בגדי, את צ'ומפי פינקתי בליטופים וחיבוקים ועל ציפי הסתכלתי מרחוק כי היא לא נהגה להתקרב אלי יותר מידי..
לכולם שלל תמונות בנבחי הזיכרון של המחשב שלי...
והנה מגיע היום שבו צריך להיפרד מחברה נוספת..
נסענו עם הילדים לצפון להיפרד משושי.
אז חברתי היקרה, אחרי 22 שנים טובות ויפות בחיק משפחתך את יוצאת למסע חדש.. אולי יום אחד שוב ניפגש ונחזור להתכרבל יחד במיטה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה